חלק לא מבוטל מהידיעות שמביאים לפתחנו התקשורת ושליחיה, הם ל"פ (לוחמה פסיכולוגית). כלומר: לא הידיעה המפורשת היא עיקר, אלא הכוונה הנסתרת שמאחוריה או עיתוי פרסומה. ככל שאני בוחן את הגיוון המקרים ושכיחותם, כך אני מתרשם באופן עמוק וחד-משמעי יותר, שרוב הידיעות שאנו קוראים בתקשורת, הן כאלה ורק מיעוטן שייך לקבוצות אחרות.
וועדת לנדס:
בימים אלה פורסם דוח הוועדה שעיקרו צורך לסגור את
רשות השידור הקיימת ולהקים במקומה מסגרת חדשה - ארגון - שיפעיל וינהל את השידורים הציבוריים. כשאתה קורא את הדברים, אתה מתחיל להבין שהבעיה אינה התפקוד של המערכת הקיימת, אלא דימוי התפקוד. משום שבדוח לנדס אין שום ביטחונות שהגוף החדש אכן יפעל טוב יותר. שהרי מה הייתה הבעיה ברשות השידור הנוכחית? ניהול לקוי, תקצוב חסר, ביזבוזים, פוליטיזציה, איכות תוכניות ירודה, תמהיל שידורים "חסר", היפקדותו מלוח השידורים של חומר מקורי, עירבוב תחומים בלתי נסבל בין מידע, לדעות ופרשנויות וכדומה. ומה מבטיח בדוח לנדס שלא יקרה בארגון החדש בדיוק אותו דבר? האם יניעו אותו, ינהלו אותו ויפקחו עליו אנשים מכוכב אחר? ה
ממשלה לא תהיה צד מעוניין במה שאומר עליה השידור הציבורי? העובדים לא יהיו בוגרי אותם ז'אנרים ואותו מוסר עבודה? המחלוקת הפוליטית תעלם ממקומותינו, תחקירים יהפכו פתאום אוביקטיביים, אפילו אם יוכנו על-ידי
אילנה דיין, גינת או משעל?
סליחה, חברים - איני קונה!
אם לא ישונו כללי משחק יסודיים כגון: מקורות המימון (הפתרון המציעה הוועדה אינו משכנע), מרכיב הפיקוח הציבורי הבלתי תלוי, נורמות עבודה חדות וברורות של הכתבים והעורכים, ודרישה קטגורית להימנע מפוליטיזציה של השידורים, כלומר: איזון העמדות, הדעות וההשתתפות במשדרים העוסקים בנושאים שנויים במחלוקת. ולצד אלה אוטונומיה של המסגרת בבחירת נושאים ודרכי הביטוי שלהם - כל המהלך נראה כיום כברכה לבטלה. לא שאין מה לתקן ברשות השידור - יש. אולם התיקון חייב לנגוע גם במסגרת וגם במהות, ויותר חשוב במהות מאשר במסגרת.
תפקיד השינוי הוא להעלות את איכות השידורים, והמהימנות של המערכת בעיני הציבור. אם אלה לא יושגו, חבל"ז. כרגע, אם לגזור צפי מדוח הוועדה, אני סקפטי.
אחת העונות הטובות של משטרת ישראל - חזון המפכ"ל;
סליחה, חברים - איני קונה!
חזון או חיזיון? - אני סבור שחיזיון. תחושת שביעות הרצון העצמית של המפכ"ל בתגובותיו לאחרונה לביקורת הציבורית והתקשורתית על ריבוי הכשלים בלחימה בפשע - מאורגן ולא מאורגן - של המשטרה, שב"ס ומערכת אכיפת החוק, היא תוצאה של "הלם" או הכחשה גורפת, אבל אינה תאור של המציאות. גם אם המספרים הסטטיסטיים מראים שיפור, תחושות הציבור חשובות יותר.
כשם שהציבור לא יתחיל לפחד רק משום שמישהו יגיד לו שרמת האלימות ברחובות עלתה ב-10% או אפילו 20%, אלא אם יחוש זאת על בשרו, כך הציבור אינו נרגע מפני שמישהו, יהיה זה אפילו המפכ"ל, מספר לו ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", או בערך כך.
נכון, גם לדיווחים התקשורתיים תפקיד חשוב ביצירת הדימוי בעיני הציבור. כשם שתקשורת אחראית יוצרת אצל הציבור תחושות ביטחון כאשר היא מציגה נכון ומסבירה נכון אירועים קשים, וכבר אינו זאת לא פעם במלחמות ישראל, היא יכולה לתרום בנקל גם תרומה הפוכה.
אמפליפיקציה, ורפיטיביליטציה של דיווחים שליליים, מעצימה את הדימוי של הציבור, כי הוא חשוף לאיום אלים ושכיח. וכשם שדובר צה"ל עושה בנדון עבודה יותר ויותר טובה כאשר מדובר באיומי טרור או איומים שמעבר לגבול, צריכה לפעול גם משטרת ישראל, המשרד לביטחון הפנים או שניהם יחד.
הדימוי וההסברים אינם עיקר, כמובן. המציאות היא העיקר. אבל אם צודק המפכ"ל, והדימוי הוא זה ששגוי, התפקיד המוטל עליו לעת הזו, קל בהרבה מאשר אם הוא טועה...
נתניהו מודה שטעה בהזנחת הליכוד... (
מקור ראשון, 7.3.14); כבדהו וחשדהו, או מודה ועוזב - ירוחם?
מסיבות כאלה ואחרות אני סבור ששני הדברים דרים באמירה זו בכפיפה אחת. השאלה איזו מהן גוברת תלויה בשאלה מה יגיד נתניהו במרכז הליכוד הקרוב בדיונים האידיאולוגיים שאמורים להתנהל בו.
כרגע, הייתי אומר:
סליחה, חברים - איני קונה! כלומר, הערכתי הראשונית היא שנתניהו לא נזכר פתאום ולא במקרה "בעשבים השוטים" של הליכוד. הוא מכין מבחנים לא פשוטים למדינת ישראל, לציבור חברי הליכוד ולנאמני ארץ-ישראל, והבין שעל-מנת שיהיה לו סיכוי לצאת מהם בכבוד או לפחות בשן ועין, עליו לתקן הזנחה ארוכה שלו בהתייחסותו לליכוד כמקור כוחו הפוליטי.
לא מכבר קראנו ידיעת-שוליים, כביכול שהיה לה ריח חריף של ניטרו-גליצרין. הידיעה דיברה על מאמץ גיוס מתפקדים לליכוד, מתוך רצון לשנות את מאזן הכוחות הפנימי בו לקראת מבחנים פוליטיים קרובים. באחד הנאומים האחרונים שלו, אמר נתניהו שהוא אינו רוצה לשלוט במיליון וחצי או שני מיליון פלשתינים, הוא מאמץ את הערכת הסיכון הדמוגרפי של המחמירים ורואה בה איום על אופייה היהודי של מדינת ישראל, אבל הוסיף באותה נשימה בכדי להקהות את עוקצם של הדברים הקודמים, שלא ילך להסכם שאין בו סיום הסכסוך (הכרה במדינה יהודית) וגבולות ביטחון - דבר והיפוכו? כן, דבר והיפוכו. יהיו מי שירעו בכך אות הרגעה, אני רואה בדברים הללו אות אזעקה דווקא.
לדידי פרוש הדברים הללו של נתניהו הוא שהוא מתקרב לנקודת החלטה שרואה גם בהסדר ביניים של נסיגה מרוב שטחי איו"ש והעברתם לשליטה פלשתינית, תוך השארת השליטה הצבאית של ישראל בשטח ולאורך ציר הירדן, פתרון אפשרי - זמני? קבוע? לא כזה ולא כזה? - סתם ולא פרש, ואולי לא במקרה.
מאחר שברור שאבו מאזן אינו הולך להסכם שיש בו סיום הסכסוך, במיוחד לא לאחר עמדותיו המוצהרות מהזמן האחרון בעניין מדינה יהודית, סיום הסכסוך, צה"ל על הירדן וירושלים, עמדותיו הנזילות של נתניהו הופכות מסוכנות יותר. לא חשוב לאיזה הסדר ילך נתניהו, השמאל הישראלי ההזוי יתמוך בו. השמאל ברובו מוכן להערכתי לתמוך היום גם בנסיגה לקוי 67, ללא שום הסכם וללא סידורי ביטחון. הריקבון הציוני שפשה בו מוסס כל סימן אפשרי לעמוד שדרה לאומי בקבוצה זו.
לצורך השגת הסדר שלום מלא וסיום הסכסוך, אילו עמד כזה על הפרק, יכול היה נתניהו לגייס גם תמיכה לא מבוטלת בצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. אבל לא יוכל להשיג זאת בכדי לחזור על תרגיל הינתקות חסר שחר באיו"ש. לכן, לצורך הסדר ביניים מהסוג המתואר לעיל, חייב נתניהו לקושש תמיכה גם בתוך הליכוד, אם הוא חפץ להשאר ראש ממשלה, וחוששני שמשום כך "נזכר" פתאום ב"אזובי הקיר" של הליכוד... כאמור: איני קונה את סיפור השכחה או ההזנחה, ומציע להשגיח עליו ב"שבע עיניים".
אבל ייתכן שנתניהו מחפש עוד "רווח צדדי" שיקל עליו בנושא הראשון ויסייע בשני נושאים נוספים:
א. בחירת הנשיא הבא - המבחן קרוב מאוד (יולי 2014);
ב. שימור הגוש הפוליטי עם ישראל ביתנו.
בשני הנושאים הוא צפוי לאופוזיציה לא מבוטלת במפלגה ובעיקר במרכז, ועל נטרול או החלשת אופוזיציה זו הוא יוצא למערכה בדבריו אלה.
ליברמן החדש;
מאז זוכה ליברמן בבית המשפט, ובעיקר לאחר הנאום בו חיבק לליבו את קרי, ארה"ב, טורקיה ועוד כמה וכמה מבוקרים חריפים שלו מימי היותו "תלוי ועומד" בבית המשפט, רבים מדברים במקומותינו על ליברמן החדש.
סליחה, חברים - איני קונה זאת. אין ליברמן חדש, יש ליברמן הפוליטיקאי, ופוליטיקאים כידוע אינם חייבים בגילוי לב, אינם חייבים באמירת אמת ואינם חייבים בנאמנות. איך אני יודע שליברמן הוא אותו ליברמן הפוליטיקאי? - פשוט מאוד, הוא מקיים את כל מבחני ההוכחה.
המאמץ המדיני המרכזי של ישראל הוא מול ארה"ב והפלשתינים.
במגרש זה משחקים ראש הממשלה כמוביל ושרת המשפטים כמוציאה ומביאה. הניסיון של ליברמן-נתניהו לקלוט את "ישראל ביתנו" בליכוד ולהטמיעה שם תוך כדי שיבוץ מועדף של חלק מחברי הכנסת שלה בהיררכיה של המפלגה מאוחדת, לא עלה יפה, כפי שכבר הוסבר קודם. ניסיונו של ליברמן להחליף כסאות עם לפיד, למרות ירידת הפופולריות של לפיד בסקרים, גם הוא לא עלה יפה.
שני השחקנים הללו הבינו שחופש הפעולה של שר האוצר בכל נושאי הפנים גדול בהרבה משל רוב שרי הממשלה, בוודאי מזה של שר החוץ. חופש פעולה, פירושו עוצמה פוליטית ולפיד, לאחר שספג כשלים וביקורות בדרכו להבנה טובה יותר של המטריה, מוכן להסתכן ולשמור על העוצמה ולא להמירה במשרד שיש לו יוקרה אבל ערכו הפוליטי ירוד. במערכה הבינלאומית השגרתית והסיזיפית משהו שנופלת דרך קבע בחיקו של משרד החוץ, אין "גלורי", לפחות כך מקובל לחשוב במקומותינו, ולכן ליברמן זקוק ל"מנופי תדמית", והוא זקוק להם עכשיו.
יש במשרד החוץ כיום מספר נושאים שמדינה נורמלית הייתה חותרת למנף כמיטב יכולתה: א. עליית האנטישמיות בעולם - זו מתרחשת במיוחד באירופה ובדרום אמריקה, ויוצרת הזדמנות פז למאמץ יעיל של הגדלת העלייה ממדינות כצרפת, אוקראינה, ארגנטינה, ונצואלה ואפילו בריטניה. במדינות אלה חיים למעלה ממיליון יהודים. הנעת תהליך עליה, תוך יצירת התנאים לקליטה חיובית בארץ, הוא מאמץ לאומי בעל חשיבות עליונה. אלא, שמאמץ כזה אינו פשוט, אין וודאות שיניב התוצאות המקוות, וגם אם יניב כאלה, עד שתראינה בשטח יחלוף לא מעט זמן במונחים של פוליטיקה פנימית. אגב, דומני שהשינויים הפוליטיים, הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים בארה"ב, מגדילים גם בה את הסיכוי למשיכת יורדים ועולים חזרה לישראל, התנאי הוא כמובן - מגורים ותעסוקה הולמת;
ב. חזרה לאפריקה - מה שעושה ישראל כיום באתיופיה, הוא מודל נכון למה שהיא יכולה וצריכה לחולל במדינות אפריקניות נוספות. בחשיבה יוצרת ניתן לחבר בין שני סעיפים אלה, ולהפיק מכך תועלת כפולה.
ג. פיתוח קשרי מסחר חדשים במזרח, ובאמריקה - בראיה אסטרטגית ישראל חייבת לקחת בחשבון את השינויים העוברים על אירופה וארה"ב (המערב המסורתי) ולהערך לקראתם מבחינות רבות ובכלל זה תרבות ומנטליות, דרכי העבודה, ריחוק פיסי, גודל השווקים, רגישויות מדיניות ועוד. משרד החוץ בשילוב עם לשכות המסחר בישראל, גורמי תקינה, תובלה, התמחות פיננסית ומשפטית, תקשורת ועוד יכול וצריך לקדם תחליפים לשווקים המסורתיים של ישראל, או הרחבות שיענון על הצורך להגדיל את הייצוא, לקלוט עובדים נוספים, ולשנות את ההרכב הענפי, בכדי לשפר את הצמיחה ולמנף את התמורות לטיפול בפערי רמת ההכנסות בישראל.
כל שלושת הנושאים הללו קשורים זה בזה ואמורים לתמוך האחד בפיתוחו והתפתחותו של האחר. הדברים נראים כל-כך מובנים מאליהם, שנשאלת השאלה מדוע הם אינם מתרחשים בממדים ובהיקף שיכולותיה הבסיסיות של ישראל מאפשרים זאת.
לדעתי, יש בממשלת ישראל שלושה אנשים שאמורים לקדם מאמצים אלה: ראש הממשלה, שר החוץ ושר הכלכלה. ראש הממשלה עסוק באירן, בבט"ש, במבנה צה"ל ומו"מ עם הפלשתינים. שר הכלכלה עדיין לומד את הנושא. שר החוץ, מספיק מנוסה ומספיק חזק בכדי לקדם מאמצים לאומיים שהיקף כזה, אבל השאלה היא במה מושקעת האנרגיה העיקרית שלו כיום. אילו סבר שפעילות זו תקדם אותו פוליטית לעבר יעדיו הבאים, היה נרתם לכך.
אבל אין ליברמן חדש. ליברמן נמצא במסלול שקבע לעצמו לקידומו האישי, והוא מחפש הצלחות מהירות. אף אחד מהנושאים הנ"ל אינו נושא של הצלחה מהירה, אף שיתכנו אי-פה אי-שם הבלחות-הצלחה מרשימות למדי. עבודה זו דורשת חריש עמוק וממושך למדי, וכאן שיקולי ליברמן ושיקולי עם ישראל אינם נעים בדיוק על אותה מסילה.
