"לא מדובר בסיפור מיוחד על משפחה יוצאת דופן. למדתי בבתי ספר דתיים, ומיום שאני זוכר את עצמי פקדתי בתי כנסת. בתי הכנסת של ילדותי היו מקומות שבהם לאחד המתפללים היה זקן ולעיתים גם כובע. אותו אדם היה הרב. בבתי כנסת רבים שהכרתי לא היה רב כלל.
לרוב החברים שלי הייתה אימא גלוית ראש ואבא שלא לבש ציצית.
בבתים שבהם גדלנו נכנסה השבת בערך בזמן, פלוס מינוס, אך יצאה בדיוק עם הופעת הכוכב השלישי...
לקראת סוף שנות השבעים, בערך בתקופה שבה סיימתי את בית הספר היסודי, התחיל משהו לרחוש. החבר'ה הטובים מבני עקיבא התחילו ללכת לישיבות תיכוניות. פתאום, בבוקר בהיר אחד תיכונים דתיים רגילים נחשבו לשיקוץ כמעט.
אם הלכת לתיכון, כאילו הכרזת מראש שאין לך כוונה להישאר דתי.... המילה דתי נשחקה ונעשתה סתמית מדי. עממית... הדבר החדש היה "תורני". פתאום צצו להם "מגמות תורניות", "גרעינים תורניים", "יישובים תורניים", ו"אורח חיים תורני" ועימם במסגרת התחביב החדש שאומץ בחום על-ידי המגזר ועדות הקבלה הזכורות לטוב...
אז גם הופיעו פתאום המון זקנים, שביסים, ופרצופים חמורי סבר..."
שאלות של דתי אל דתיים
שעה או שעתיים לפני יציאת השבת. בבית מלון רגיל בארץ.
אלו השעות שבבתי מלון ברחבי הארץ מתאגדים המשפחות הדתיות על ילדיהן, ומתיישבים בלובי המלון. לעיתים זה המיחם שמקבץ אותם סביבו, ולעיתים זו המחשבה שהילדים ימצאו את עצמם שם בלובי. אלו שאינם דתיים, משלימים קניות בשעה הזו, או שהם בכלל בדרכם הביתה מספיקים לנסוע טרם החשיכה.
בסמוך אליי נמצאת קבוצה גדולה של חובשי כיפה מאחת המוסדות החינוכיים הדתיים בארץ.
יושבים שם גם כאלו שהם סתם דתיים - כמוני. ללא שייכות וללא מגזר. הם לא מטעם ישיבה, לא אולפנא ולא מוסד חינוכי. התהום בינינו ה"לא מאוגדים" לאורחי הישיבה, היא כמעט ולא נראית.
הרבה מספרים, על השתלבות הסטודנטים בעיר באר שבע. על התרומה הרבה שלהם למקום. אבל אם יש להם בנק, דואר, קולנוע ומקומות בילוי ובכלל את כל השירותים האפשריים בתוך האוניברסיטה, עד כמה הם באמת נטמעים בעיר באר שבע, וכמה הם באמת תורמים לעיר עצמה?
ובאותה מידה, במקומות רבים בארץ, נבנו גרעינים תורניים, ובאו להפריח את השממה. הם מקסימים, אידיאליסטים אמיתיים עם נשמה יתרה. אבל עד כמה חברי הגרעינים השתלבו בעיר עצמה? עד כמה הם מאפשרים לעצמם לקבל אנשים דתיים כמותם, אבל שלא באו מהמסגרות שלהם?
נראה כמוך
כמו הנוער שלנו, כמו החברה כולה, עד כמה חברי הגרעינים הללו מאירים פנים כלפי השונה מהם רק במעט? לעיתים, קל להם לקבל את האחר, כמישהו שהוא ללא כיפה כלל, מאשר לגלות ש"אחר", זה גם כזה שנראה כמוך אבל לא למד איתך ביחד, לא שירת איתך באותה מחלקה וגם לא מתלבש כמוך. עד כמה אתה מוכן שמישהו כזה יהיה החבר שלך? שהילדים שלו יסתובבו עם הבן שלך?
אני לא חילוני אני לא חרדי אני לא לאומי. אני סתם דתי. היו זמנים שהכיפה שלי הייתה שחורה כי מישהי אמרה לי שאני "לא כמו השחורים". היו זמנים שהכיפה הייתה צבעונית כי רב אחד אמר לי "לכיפה שלהם יש יותר חורים מאשר כיפה".
ויש רב אחר שהחליט שהאויב הגדול של היהדות היום הם הכיפות הסרוגות.
אני תמיד נזכר שבשירותי הצבאי ברבנות הצבאית, לא היה לי כמעט שיח מול המגזר שהיה הכי צריך את השירותים שלי - המגזר של ישיבות ההסדר. זה לא הסתדר להם שמישהו שהוא "לא דתי משלהם" יטפל בעניינים שלהם, או חלילה יאמר להם איך הדברים שהם הכי מבינים בהם, צריכים להיעשות.
אותם חיילים העדיפו לעבוד תמיד מעליי. יש בעיה? מתקשרים לרב הישיבה וזה מתקשר לרב הצבאי הראשי שמתקשר לרב הפיקוד שבסוף מגיע אליי. לא ככה אמור להיות שיח בין אנשים. לא ככה מתנהלים בצבא.
חוסר הרצון להכיר בהיררכיה, בסדר, בכך שיש לכל אחר תפקיד זולג אחר כך למקומות אחרים בצבא שבהם השיח מתנהל מעל למ"פ הדתי ומעל לסמל המחלקה שהוא גם "סתם דתי".
אני נזכר בפגישות הלא מעטות שהיו לי כאשר חיפשתי את
החצי השני שלי. השאלות היו כמעט אותן שאלות: באיזה ישיבת הסדר למדת? (אני סתם דתי- בלי ישיבה) האם היית קרבי? (לא - מצורף דוח רפואי) האם היית קצין? (לא, מצורפת תעודת שחרור) יש לך ציצית? (בודקים לי בציציות). ואז נגמרה הפגישה.
אל תתקשר אליך אנחנו נתקשר אלינו.
אני רואה אנשים שגדלו איתי בשכונה. שיחקנו כדורגל יחד ולמדנו בבית ספר ממלכתי דתי. בבוקר למדנו תושב"ע חמש יחידות ואז תנ"ך עם מפרשים ובהפסקות דקלמנו את חגיגה בסנוקר. אני נתקל בהם ברחוב והם עוברים מולי משל הייתי אוויר. מבטיהם חמורי סבר כפי שכתב
ג'קי לוי, והם בטוחים שהם שולחן ערוך מהלך.
הפילוג בין דתיים לחילוניים הוא גדול. לא פחות ממנו גדול הפילוג בין דתיים לדתיים. בפוליטיקה ובחיים בכלל. רב גדול אמר כבר, שלפני שאתה מתקן אחרים אתה צריך קודם כל לתקן את עצמך. בשקט, בלי חיצוניות.
כי האדם יראה לעיניים ו-ה' יראה ללבב.
