קללת שלי יחימוביץ

הדבר הבולט מאוד בכל הנוגע לפרשת נשיאנו, עבריין המין [בל יהיה ספק בנקודה זו!] היא העובדה שא' הראשונה,זו שבגינה, אם כי כלל לא ביזמתה, החלה הפרשה להתגלגל, נעדרת לחלוטין מכתב האישום המתוקן. יש לציין כי גם בטיוטת כתב האישום תלונתה הופיעה באופן מינורי יחסית וגרסת האונס לא התקבלה. עובדה מביכה זו הביאה אותה לכנס מסיבת עיתונאים לפרט את גרסתה, שאותה לא ניתן היה כמובן לבחון.

למרבה הצער, אין בפנינו את חומר הראיות וכל שניתן הוא לנסות להסיק מסקנות באופן עקיף מהעדויות בדבר הבעיות באמינותה של א', או אם לדייק, בעיות באמינותה לצורך הרשעת הנשיא בהליך פלילי. קיימת בהחלט אפשרות כי חלקים חשובים מעדותה אמינים, בצד חלקים נוספים שאינם כאלו ומצב דברים זה אינו בלתי רגיל בכל הנוגע לעדויות המתארות מערכת יחסים מתמשכת בין גבר לאישה.

כל עו"ד יודע שיש עדים גרועים המצליחים לסבך גרסה נכונה בבסיסה באינסוף פרטים לא מדויקים ובכך הם גורמים ליחס של אי אמון כלפיהם. גם מדבריו הזהירים של פרקליט המדינה למדתי שא' הראשונה היא עדה כזו, בעוד שא' השנייה נחשבה כעדה מהימנה.

בתוך המהומה התקשורתית נשמע הפעם קול מעט שונה ומאוזן יותר- קולה של ד"ר אורית קמיר. במידה ניכרת תגובתה הפתיעה אותי באיזונה, שכן ד"ר קמיר היא אולי הלוחמת הראשונה במעלה לזכויות הנשים ולהגנה עליהן מפני פגיעות מיניות ובדרך כלל כתיבתה העיתונאית מתלהמת יותר וכך כותבת אורית קמיר:

" איני יכולה לדעת מה היתה מערכת היחסים בין א' ממשכן הנשיא ובין משה קצב. יתכן שהיו בה חלקים המכילים כפייה - וגם חלקים המכילים קרבה הדדית. מערכות יחסים הן דבר סבוך ומורכב שלא תמיד אפשר לקטלג אותו במגירות של שחור ולבן. התביעה מצאה כי נוכח הראיות שהיו בפניה קשה יהיה לשכנע את בית המשפט מעל לכל ספק סביר בהליך פלילי, כי הקשר בין א' ממשכן הנשיא ובין קצב היה תוך ניצול מרות וללא הסכמתה החופשית. יתכן שהתביעה צודקת ויתכן שהיא טועה. מן הנתונים הידועים לציבור הרחב - קשה להכריע. חשוב לזכור שגם אם אין ראיות לזכות בתיק פלילי - מאוד יתכן שחלקים מן הקשר - ואולי אף כולו - אכן היו תוך ניצול מרות ואף בכפייה."

דברים כדרבנות! מאירים את הבעיה הממשית של המלחמה בעבירות המין המתבצעות במערכת יחסים ממושכת ותוך ניצול מרות. הם מבהירים גם את הפשטנות המחרידה שכופות על הדיון הציבורי בנושא עבירות המין דמויות כמו ח"כ שלי יחימוביץ. הח"כ הנכבדה פגשה את א' הראשונה לשלוש שעות, שמעה את אחת מגרסאותיה, היא לא בחנה ולא יכלה לבחון את הגרסה הנגדית, גרסאות קודמות ואת שאר הראיות, כמו למשל עדים שלטענת א' היו אמורים לאמת את גרסתה.

בוודאי שגב' יחימוביץ לא יכלה לחקור לעומק את מערכת הקשרים שבין א' לנשיא ואין איש שיכול לבוא על כך בטרוניה. הדבר המקומם הוא שלמרות היעדר כל יכולת לבחון את הראיות ברצינות, לא נמנעה הח"כ הנכבדה לבשר לעולם כולו שהיא מאמינה למתלוננת ללא סייג ולדעתה על הנשיא לבלות את שארית חייו מאחורי סורג ובריח.

לאור נחרצות זו, שמזכירה בהחלט את תופעת משפטי הלינץ, ברור היה שדי בראיה שיש בה כדי לסתור את התמונה הפשטנית המציגה את א' כקורבן "נטו", כדי למוטט את האמון בגרסתה. לו היתה התביעה מאפשרת לבית המשפט להגיע למסקנה זהה היתה מסבה נזק עצום למאבק נגד עבירות המין ובמיוחד לעבירות המתבצעות תוך ניצול יחסי מרות. אסור לנסות להרשיע על בסיס עדות בעייתית, ללא ראיה מסייעת, גם כאשר ניתן לתת אמון בסיסי בחלק מגרסת המתלוננת באותו תיק. במקרים אלו מן הראוי לבחון בשבע עיניים את סיכויי ההרשעה, הן בשל חזקת החפות והן מחמת הצורך להגן על המתלוננות עצמן.

הדבר אותו מנסות לעשות הלוחמות האמיתיות למען הגנתן של נשים מפני ניצול מיני המבוסס על יחסי מרות, הוא ללמדנו לראות את העבירות מבעד לתמונת יחסים מורכבת. יש להבין כי לעתים קרובות על הקורבן להמשיך ולקיים מערכת יחסים נמשכת עם העבריין וכן כי לעתים יכולה להתפתח מערכת יחסים שאינה מבוססת רק על ניצול מרות, אלא שבצד יסוד זה יכולים להתקיים גם יסודות אחרים, אפילו אמונה בתום לב של האישה כי יחסיה עם בעל המרות חורגים מניצול בלבד.

קיומם של יסודות נוספים במערכת היחסים אינו צריך למנוע, במקרים המתאימים, קביעה כי בוצעה כפייה מינית תוך ניצול מרות, אבל הם מחייבים בחינה מדוקדקת של גרסת המתלוננות ורצוי מאוד שבדיקה כזו תיערך לפני הדיון המשפטי הפורמאלי. רצוי עוד יותר כי בכל ההליך לא תהיה מעורבת התקשורת ובוודאי שלא אנשי ציבור חסרי אחריות ועכבות כמו חברת הכנסת יחימוביץ.

כל עוד נשים לא יאמינו שיש ביכולת המערכת המשפטית לקבל אותן כפי שהן, להבינן ולראות בהן, במקרים המתאימים, קורבנות למרות מורכבות התמונה העובדתית, הן יירתעו מלהתלונן. א' הראשונה, יש לציין, היא האחרונה שיכולה להלין על היחס לתלונתה, שכן היא לא התלוננה כלל במשטרה ופרשה זו התפוצצה בשל דרישותיה מהנשיא לפיצוי. דרישה שאין ספק כי האזרח קצב מצטער בדיעבד שלא נענה לה.

הערה אחרונה, לפני שנים לא רבות כל כך, בעת שעבירות המין הוגדרו יותר על-פי האמצעים החיצוניים לשבירת התנגדות האישה, כמו כוח ואיומים, נדרשה תוספת חיצונית של עדות מסייעת לעדות מתלוננת בעבירות מין. דרישה זו בוטלה לאחר מאבק נמרץ של הנשים שהתנגדו לכל יחס חשדני של המחוקק כלפי עדות מתלוננות בעבירות מין.

אנו מצויים לאחר מהפכה בהגדרות עבירות המין, מהפכה שיתכן וטרם הושלמה, בה היעדר הסכמה של האישה לקשר מיני אין משמעה התנגדות דווקא, אלא היעדר הסכמה מודעת שניתנה ביחסים של שוויון, כמו הסכמה שנתנה במערכת יחסים של מרות. אכן כלשונה של ד"ר קמיר, "מערכות יחסים הן דבר סבוך ומורכב שלא תמיד אפשר לקטלג אותו במגירות של שחור ולבן", זו הסיבה לכך שאני סבור כי בכל הנוגע לעבירות מין שיסודן הסכמה שניתנה בנסיבות חשודות יש להשיב את דרישת הסיוע לעדות מתלוננת כתנאי להרשעה בפלילים.

החזרת דרישת הסיוע לעדות מתלוננת בעבירות כמו זו המוגדרת כ"בעילה אסורה בהסכמה" תסייע לתביעה, בכל מקום בו היא סבורה שעדות מתלוננת היא בעייתית, להימנע מהגשת כתב אישום וזאת ללא הכתמת כבוד המתלוננת. הרשעה שמתבססת כולה על אמון בגרסה אחת ואי אמון בגרסה שנייה היא הרשעה בעייתית מיסודה וכדאי להימנע מסוג זה של הרשעות.