נשים - הקשיבו לגניקולוג!

פעילות התנועה הפמיניסטית מנכסות בלי שום הצדקה כל יצירה שבה מצאו את הסימנים הבאים: אם נכתבה על-ידי אשה, אם היא מבטאת חוויה המיוחדת לנשים, אם היא מעדיפה מילים עגולות ורכות של רוקמות תחרה ופורטות על נבל ונמנעת ממילים מחוספסות ואלימות של מתופפים וחוצבי סלעים, אם היא מציגה לקח רעיוני או פתרון מעשי שבעזרתו יכיולות נשים לשפר את מצבן ואם הגברים מוצגים בה כמגדר המדכא נשים או אשם במצבן הקיומי. כל הסימנים האלה מתקיימים בשיר "דוקטור נוימן" של צרויה שלו - ואף על-פי כן אינו מבטא, לדעתי, את האידיאולוגיה של התנועה הפמיניסטית ואת מטרותיה. השיר לקוח מתוך קובץ השירים "מטרה נוחה לצלפים" (1988) - ספר השירה היחיד שפרסמה שלֵו לפני שפנתה לכתיבת פרוזה. השירים בקובץ זה נדפסו כולם ללא כותרת, ולכן מזוהה השיר כאן על-פי שתי המילים הפותחות אותו - "דוקטור נוימן":

דוֹקְטוֹר נוֹימַן
שׁוֹלֵחַ נָשִׁים לְרִיצוֹת אֲרֻכּוֹת
וּכְשֶׁהֵן מוֹעֲדוֹת הוּא אוֹמֵר:
בֹּאנָה בְּעֶרֶב חָרְפִּי
כְּשֶׁהָהָר יִצָּבַע בְּכָחוֹל
וּבוֹרוֹת יִסְתַּמְּנוּ בּוֹ פְּתוּלִים,
מַרְטִיטִים כְּגוּפְכֶן הַמּוּנָח לְפָנַי
בְּעֶרֶב הַחֹרֶף הַזֶה.
נָשִׁים נִכְנָסוֹת וְיוֹצְאוֹת,
מְרַמְזוֹת עַל בָּתִים מוּאָרִים,
תִינוֹקוֹת עֲגֻלִים, אֵדִים בַּמִּטְבָּח,
אֲנִי עֲרָפֶל מְרַטֵּשׁ בְּעֵינַי
וְיַלְדִי לֹא יִגְבַּהּ עוֹד
מִגֹּבַהּ פְּנֵי דָם
בְּצִנְצֶנֶת זְכוּכִית.

צילום השיר לפני קריאתו מגלה שמצויים בו רק שני משפטים. הראשון משתרע על 8 שורות, והשני - על 7 שורות. עם זאת, לא הפרידה המחברת את המשפטים לשני בתים, אלא הצמידה אותם זה לזה. אחרי הקריאה נגלה את ההצדקה להחלטה זו, כי באופן זה מובלט קשר הרציפות בין חלקי "הסיפור" המסופר בשיר. במשפט הראשון אין אנו יודעים עדיין מי מדבר אלינו, אך במשפט השני כבר מופיע ה"אני" הנשי שאת קולה בלבד שמענו במשפט הראשון, אשר בו סיפרה על הגניקולוג דוקטור נוימן וגם ציטטה מדבריו.

מספרת ה"סיפור" היא אחת מן הנשים הרבות שבהן מטפל דוקטור נוימן בדרכו המיוחדת. אך לפני שנעבור להכיר את דרכו, מוצדק להבהיר כי אין הוא הגבר היחיד המשתתף ב"סיפור" הזה. רק בבית הראשון, המספר את חלקו הראשון של "הסיפור", הוא נוכח כגבר יחיד מול הלקוחות שלו שכולן נשים, אך בהמשך "הסיפור" של השיר, בבית השני, מצטרף גבר נוסף לעלילה, שעליו אין השיר מוסר פרטים כלשהם - לא שמו, לא מראהו ולא מקצועו. אנו מסיקים על קיומו רק ממצבה של האשה הדוברת בשיר. בהווה של "הסיפור" היא ניצבת מול המרפאה של דוקטור נוימן, כדי לבצע הפלה של העובר המתפתח ברחמה. והגבר האלמוני הוא אביו הביולוגי של העובר הזה.

ערב חורפי

במשפט הראשון מתארת "המספרת" את מסירותו המיוחדת של דוקטור נוימן למטופלותיו, ובמיוחד את יחסו המסור כלפי הנשים הצעירות המגיעות אליו לראשונה. אין הוא מסתפק בסיום הבדיקה הגניקולוגית בהשמעת חוות דעתו המקצועית על כַּשְׁרוּת גופן להתעבר ולהפוך לאימהות, אלא משהה אותן בחדרו ומצייד אותן בהנחיות ברורות, כיצד להישמר מכאן ולהבא מפני מעידה בהריון מיחסים עם גבר מזדמן.

בעשותו כך הוא ממלא בחייהן לא רק את תפקיד הרופא בתחום התמחותו, אלא גם את תפקיד החוֹנֵך האבהי בשלב הרגיש ביותר של חייהן - בצאתן כנערות שהתבגרו מן החממה של בית ההורים לריצה הארוכה של חייהן: להפוך לנשים נשואות, ואחר כך לאימהות ברוכות ילדים ולסבתות מאושרות לנכדים ולנינים. לשון השיר: "דוקטור נוימן / שולח נשים לריצות ארוכות", מדמה אותו לאדם שנטל על עצמו בנוסף לתפקידו המוגדר כגניקולוג את תפקיד האיש המזניק אצניות לריצות ארוכות כדי שיסיימו את ריצתן זו בהצלחה. ניתן לשער מה היו ההוראות שהנשים שמעו מפיו. בוודאי הסביר להן, שעליהן לנהוג באחריות, כי רק קשר קבוע ויציב עם גבר אחד במסגרת נישואים יסייע להן לסיים את הריצה הארוכה ורבת השלבים כנשים מאושרות.

אילו פעלו הנשים הצעירות על-פי הוראותיו, לא היו נאלצות לחזור אליו אחר כך מרטיטות מפחד ומייאוש ולבקש את עזרתו. אף שהוא ודאי מאוכזב מכל אשה שמעדה, אין הוא מכביד על "המוֹעדוֹת" בהטפות מוסר, אלא אומר להן: "באנה בשבע, בערב חורפי / כשההר יצבע בכחול / ובורות יסתמנו פתולים / מרטיטים כגופכן המונח לפני / בערב החורף הזה". ברשימת הוראות עניינית זו מבליע דוקטור נוימן את כעסו על קלות הדעת שבה נהגו בגופן -שהתברך ביכולת להעניק חיים ואשר הן מבקשות ממנו לבצע בו הפלה אשר תמית עובר שנועד לחיות. ומשום כך, להבלטת כעסו המובלע, הקדישה המחברת לדבריו חמש שורות, שהן שליש מכל שורות השיר.

הנזיפה משתמעת מהוראותיו ל"מוֹעדוֹת". וכך בקירוב היא מובלעת בדבריו אליהן: אם בביקורכן הראשון באתן בגלוי ובאור יום, נכנסתן למרפאה ויצאתן ממנה בראש זקוף, הרי לביצוע ההפלה עליכן להגיע בשעות האפלה ולהתאמץ להעלים מעיני אחרים את בואכן למרפאה. אל תיכנסו לפני השעה שבע בערב, שבעונת החורף היא כבר שעת דמדומים חשוכה כמעט לגמרי, ולא לפני שתראו את ההר, העצם הבולט ביותר בנוף, כגוש צבוע בכחול כהה, וגם לא לפני שהאפלה תטשטש את המרחקים בין שאר העצמים באזור המרפאה, עד שהם ייראו לכן כבורות צמודים זה לזה כאילו נקשרו בפתילים (על-פי פירושו של רש"י לפסוק ט"ו בפרק י"ט בספר במדבר: "פתיל - לשון מחובר"). הבורות רומזים על המהמורות שבהן רצופים החיים ואשר הן מעדו באחת מהן.

כעסו של הגניקולוג על "המוֹעדוֹת" מובלט גם על-ידי אמצעי רטורי. בדבריו הוא חוזר פעמיים על ציון העונה - עונת החורף. מאחר שהזדקקותן של נשים להפלות אינה נוצרת רק בעונת החורף, קרוב לוודאי שגם בעונות האחרות הוא מבליט את השעה שהוא מתיר להן להיכנס למרפאה לביצוע ההפלה כשעת "ערב חורפי". באמצעות השימוש במילה "חורף" שלא במשמעות המילונית, כי אם במשמעות מושאלת, כמילת קוֹד המציינת את גריעת ערכה של אשה שמעדה הן בעיני עצמה והן בעיני החברה, מבהיר להן ש"החורף" הוא עונשן על מעידתן. מניסיונו יודע הגניקולוג, כי עקב המעידה וההסתבכות בהריון בלתי רצוי, מרגישה אשה כזו כאילו הזדקנה בבת-אחת. אף שהיא עדיין צעירה, נדמה לה שהמעידה הקפיצה אותה מאביב החיים לחורף חייה.

ערפל מרטש

במשפט השני מתברר כי האשה הדוברת בשיר היא אחת מן הנשים "המוֹעדוֹת". ובהווה של "הסיפור" היא ניצבת מול המרפאה של דוקטור נוימן וממתינה להסתמנות כל הסימנים שפירט באוזניה כמועד שבו מותר יהיה לה להתייצב לפניו במרפאה לביצוע ההפלה בגופה. וכך, בעודה ממתינה מחוץ למרפאה ומסתתרת מעיני זרים, היא צופה בנשים המאושרות, אשר נכנסות למרפאה של דוקטור נוימן ויוצאות ממנה בשעות המוקדשות לאותן שלא מעדו. הליכתן הקלילה והבטוחה מרמזת "על בתים מוארים, / תינוקות עגולים. אֵדים במטבח". התיאור מכיל נישואים ("בתים מוארים"), הוֹרוּת ("תינוקות עגולים") ומשפחתיות ("אדים במטבח"). לכן הן מבקרות במרפאה בגלוי ובאופן מכובד - מאושרות בכניסתן ומרוצות בצאתן.

על דרך הניגוד לנשים אלה, מתארת הדוברת בשיר את הצפוי לה במרפאה במהלך ההפלה. אין היא חוסכת בתיאור הנטורליסטי של הפעולה אשר יבצע דוקטור נוימן בגופה: הוא ירטש את רחמה ויעקור משם את העובר. הפועל "רטש" מציין פעולה אלימה ואכזרית במיוחד, הכוללת חיתוך ושיסוע הבשר. אף כי שם הפועל "מרטש" מוסב על הערפל המונע מעיניה הדומעות את הראייה הבהירה, אם מכאב הפעולה הכירורגית אשר תיעשה בגופה ואם מצער על ההמתה המצפה לעובר שברחמה, הוא רומז על אופיה האלים של פעולת ההפלה. אך המילה "ערפל" מבטאת לא רק את הבכי בזמן ביצוע ההפלה, אלא גם את הרגשתה שהערפל ימשיך לרטש את עיניה עוד זמן רב, ואולי כל חייה, אחרי שתבוצע ההפלה.

אלימותו של ה"ערפל" מקבילה על דרך הניגוד לחמימות ה"אדים" במטבחן של הנשים המצליחות. וגם התינוקות המתעגלים של הנשים המצליחות, תינוקות המתפתחים יפה, מוקבלים על דרך הניגוד לגורל המצפה לעובר שיוּצא מרחמה. הוא לא יזכה להתפתח, אלא גופו הזעיר "לא יגבה עוד / מגובה פני דם / בצנצנת זכוכית". העובר שיוּצא מגופה לא יתפתח, אלא יישמר-ייקבר כעובר מת "בצנצנת זכוכית". בתיאור הנטורליסטי הזה מענישה הדוברת את עצמה על כך שלא נזהרה ומעדה כבר בתחילת הריצה, במקום לרוץ את כל המרחק של חייה בשיקול דעת ובאחריות אישית לפי הוראותיו של דוקטור נוימן.

הגברים בשיר

אף שב"דוקטור נוימן" מרוכזים כל הסימנים, שבעזרתם מגדירות חוקרות המיגדר בספרות יצירות כפמיניסטיות, מוכיח שיר זה כי עדיף להישמר מתיוג חפוז ופזיז כזה של שירים וסיפורים שנכתבו על-ידי נשים. יתר על כן: מוטב לוותר בכלל על האבחנה הסוציולוגית הזו בספרות ולנהל את המאבק הפמיניסטי בתחומים שבהם מתבקש באמת תיקון עוול וקיפוח של נשים: עבודה, שכר, ייצוג וכדומה.

בשיר הזה בולטת העובדה שהדוברת אינה מאשימה את הגניקולוג דוקטור נוימן לא במצבה ולא בגורל עוברה. להיפך: הוא מתואר כדמות מופתית של רופא בזכות תבונתו, מסירותו ומוסריותו. אף שהדוברת מגיעה לביצוע ההפלה בלי ליווי של הגבר אשר ממנו התעברה, אין היא מזכירה אותו כלל, אינה מאשימה אותו וכמובן שאינה מבססת על היעדרו לצידה במעמד הזה טיעון כוללני נגד הגברים, על-פי המסורת של התנועה הפמיניסטית. אשמה כזו כלפי הגבר האלמוני גם אינה כלולה בדבריו של דוקטור נוימן. אין הוא מזכיר כלל את הגבר האלמוני שממנו התעברה הלקוחה שלו. שתיקתו מלמדת שאין הוא פוטר את האשה מאחריות להתעברותה, אלא סבור כי עליה לשאת באופן בוגר בתוצאות מעידתה.

כאמור, שיר זה נכלל בקובץ "מטרה נוחה לצלפים". אך קודם לכן נכלל בצרור שירים שזכה בפרס ע"ש מתי כץ לספר ביכורים בשירה. צרויה שלו הגישה לתחרות קובץ שירים שרק חלקם נדפסו קודם לכן במוספי הספרות של העיתונים והיתר היו שירים שעדיין לא נדפסו. אך בזכות שיר זה והאחרים ברמתו, לא התקשינו, המשורר יחיאל חזק ואנוכי - שופטי הפרס באותה שנה - לבחור בצרור שירים זה כראוי לפרס. שנים אחרי השיפוט, אחר כך זכה ספר שיריה זה של צרויה שלו, היחיד שהוציאה, גם בפרס הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית.