הכושי יכול ללכת

שר התפוצות וההסברה, יולי אדלשטיין, לשעבר השר לקליטת עלייה ובעצמו אסיר ציון, התבקש על ידינו להתייחס לסוגיה. ראשית הוא מדגיש כי הפרשה אינה מוכרת לו לפרטיה. "יש לזכור שהסוגיה המשפטית עדיין לא הגיעה לסיומה", הוא מבהיר. לדבריו, קשה לו להאמין שמישהו בוועדה "יגיע לשפל של איפה ואיפה בין עולים ממוצא כזה או אחר". הוועדה, מדגיש אדלשטיין, הינה עצמאית ואינה כפופה להוראות של השר לקליטת עלייה. לסיום הוא מעיר כי ייתכן שהמערכת חוששת מהשלכות רוחב גם על קבוצות עולים אחרות, "ואם זו הבעיה, אני חושב שהם טועים בשיקול הדעת. הרי החוק לא מעניק את הסטטוס 'אסיר ציון' לכל אחד, אלא רק לאלה שהשתתפו גם בפיקניק המפוקפק של ישיבה בכלא חצי שנה לפחות. הקריטריון הזה, די בו שלא יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת. מדובר על מאות אנשים לכאן או לכאן, זה הכול. לכן לדעתי ראוי לעשות מאמץ וללכת עד כמה שניתן לקראת אלה ששילמו מחיר לא קל כדי להגיע לארץ".

אם בית הדין הארצי יאשרר את פסיקתו של שפיצר, אומר עו"ד אייזנברג, ההשלכות המעשיות יהיו החזרת התיקים לוועדות לדיון מחודש. "לאחר שבאותן ועדות יכירו במבקשים כאסירי ציון ולאחר שהמוסד לביטוח לאומי יאשר זאת, הם יקבלו את הגמלאות למפרע - אך לא מעת חקיקת החוק, אלא מהמועד הראשון שבו כל תובע הגיש את הבקשה".

יוסף מנדלביץ', אחד מאסירי ציון המפורסמים, לא יוצא מגדרו נוכח הדברים. "אסיר ציון הוא סתם קלף מכובד ולא יותר. לא מקבלים בגלל זה שום הטבות כלכליות", אומר מי שנטל חלק ב'מבצע חתונה'.

אלא שזה שלא מדויק. אומנם אסיר ציון שמרוויח משכורת סבירה ואינו סובל מנכות לא מקבל הטבות כספיות, אך אלה שמתפרנסים משכר דחק, סכום שהוא פחות משכר מינימום, מתוגמלים על-פי החוק. ולגבי מי שמביאים הביתה משכורת דלה במיוחד, הגמלה הזו משמעותית ביותר: יחיד עשוי לקבל עד 2,029 שקלים, וזוג יקבל עד 3,043 שקלים. מנדלביץ' נשמע מופתע כשהנתון הזה מוצג בפניו, ומגיב: "אם כך, ברור שצריך לעזור בכל מה שניתן לאנשים שמרוויחים סכומים כל כך נמוכים".

כמה ימים לאחר השיחה עם מנדלביץ', המשמעות הכלכלית של תואר אסיר ציון התרחבה עוד יותר. בראיון רדיופוני לרשת קליטת עלייה (רק"ע) בישר שר החוץ אביגדור ליברמן על סיכום שאליו הגיע עם שר האוצר במהלך הגיבושון של חברי הקואליציה, ולפיו תקופת מאסרם של אסירי ציון תוכר לצורכי חישוב הפנסיה שלהם. אם הסיכום הזה אכן יקרום עור וגידים, לא רק בעלי הבטחת הכנסה ייהנו מהטבות כלכליות הנגזרות מהמעמד של "אסיר ציון", אלא כמעט כל מי שנושא בתואר הזה.

האם גם מזל רדה תהיה בזכאים? הכול תלוי בתוצאות ההתגוששות המשפטית שמתקיימת בימים אלה באולמה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד. "מצבנו טוב", מעריך עו"ד אייזנברג. "פסק הדין הקיים הוא לטובתנו, והמדינה היא שמנסה להפוך את מה שכבר נפסק. ולמרות זאת, הסיכוי שלנו עומד על לא יותר מ-70 אחוזים; מניסיון החיים למדתי שבבית המשפט הכול יכול לקרות".

"הדרישה לגבי הוכחת פעילות ציונית קיימת לגבי כל ארצות המוצא, כמו גם הדרישה להוכחת מאסר/מעצר/הגליה ויתר דרישות החוק אשר כולן מצטברות.

"העלייה מאתיופיה, הסיכונים שהיו כרוכים בה והמאמצים האדירים שנדרשו מהעולים, ידועים, מוכרים ומוערכים על-ידי המדינה היטב. עם זאת, חוק אסירי ציון לא נועד להכרה בעלייה אישית של האדם, אלא בפעילות שלו שיש בה השלכה על עלייתם של אחרים. שאלת פרשנות המונח 'פעילותו הציונית' בחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם הינה שאלה עקרונית. פסק הדין שניתן על-ידי כב' השופט שפיצר, הופך בעצם את כל ההחלטות שניתנו על-ידי הרשות לאסירי ציון וועדת הערר שנים רבות, מאז הקמתן, ולדעתנו אינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק ומטרתו.

"הוועדות האמורות שמעו את גרסאותיהם, האזינו לעדים שהתייצבו מטעמם וכל אחת מהן החליטה בסופו של דבר לדחות את הבקשה להכרה, בהחלטות מנומקות וסבירות, שעיקרן כי העותרים לא נאסרו בגין פעילותם הציונית כדרישת החוק.

"המכתב (של גלינה זלצמן) הוצא מההקשר, ויש להדגיש כי הבדיקה של כל מבקש הכרה נבחנת לעומק, ובהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מבקש הכרה, על-ידי ועדה מומחית שלה הכלים לבחון זאת.

"טופס הבקשה להכרה נועד לכלל הפונים לוועדות להכרה, והוא נועד לאפשר מענה לכל סוגי אסירי ציון כפי שהוגדרו בסעיף 1 לחוק. המבקש ממלא את מה שרלוונטי לו, בהתאם לסעיף ההגדרה המתאים. הוועדות בודקות מכלול של קריטריונים, וכל מקרה לפי נסיבותיו".

לאחר שהות של יותר מחצי שנה בכלא האימתני, יצאו חברי הקבוצה לחופשי, לא לפני שחתמו על 'טופסי מוות'. "החתימו אותנו על טופס שכתוב בו שידוע לנו שאם ניתפס שוב מנסים להבריח את הגבול, העונש שיוטל עלינו יהיה עונש מוות", אומרת רדה. כך הם חתמו על 12 טפסים שונים, 12 גזרי דין מוות בפוטנציה, שכל אחד מהם מכסה אזור גבול אחר.

"אחרי שחתמנו, יצאנו לחופשי", ממשיכה רדה. "בלילה למחרת אימא שלי אמרה שצריך למצוא דרך אחרת להגיע לארץ. 'השתגעת?!' צעקתי, 'אם ניתפס הפעם יהרגו אותנו!' אבל אימא התעקשה: 'החיים שלי לא שווים כלום. עזבתי הכול בשביל להגיע לארץ ישראל, ונגיע לשם בכל מחיר'".

הקרע המשפחתי העמיק כשיוסף אמר שהוא לא מוכן לתת את ידיו ואת רגליו להרפתקה החדשה. מזל, שמצאה עצמה בין הפטיש לסדן, החליטה לבסוף שארץ ישראל צריכה לגבור על הכול. "אמרתי לבעלי: או שאתה בא איתי, או שאתה מגרש אותי", היא משחררת חיוך נדיר.

"לאור הנסיבות וכל מה שעברנו, חשבתי שיהיה הגיוני יותר לחכות זמן מה, ורק אז להתארגן למסע חדש", מתגונן יוסף.

במשך שלושה שבועות הוא דחה את ההכרעה שוב ושוב, עד שבמוצאי אחת השבתות אמר לאשתו: "מה שיהיה יהיה. ננסה שוב את מזלנו". באותו שבוע יצאה המשפחה שנית אל עבר הגבול הסודני, הפעם בדרך אחרת. בניסיון הזה הם הצליחו לעבור את הגבול. בסודן דאגו אנשי המוסד לשכן אותם במעין מחנה פליטים, ובהמשך בדירות בעיר גאדריף, שם שהו במשך כמה חודשים.

12 ימים לאחר שמזל ילדה את בתה השנייה, רות, קיבלו חברי הקבוצה הוראה מאנשי המוסד לארוז את חפציהם. השלב האחרון במסע לישראל יוצא לדרך. "אחרי כל כך הרבה חודשים של המתנה, זה קרה דווקא סמוך ללידה של הבת שלנו", אומר יוסף. "בלבי פחדתי מאוד מכך שהתינוקת, בת פחות משבועיים, מצטרפת למסע שאפשר להגדיר אותו כפעולה צבאית לכל דבר. אבל האמנתי שאם עד עכשיו אלוהים היה לצדנו, הוא ימשיך לשמור עלינו גם בחלק המסוכן הזה".

בחסות החשכה הוברחו חברי הקבוצה בטרנזיטים אל חוף הים, לא רחוק מפורט-סודן. שם העלו אותם אנשי חיל הים הישראלי על סירות גומי, ובלב ים הועברו לאונייה שנשאה אותם אל מדינת ישראל. בשנת 1983, למעלה משנה לאחר שעזבו את ביתם באתיופיה, מגיעים בני משפחת רדה אל ארצם החדשה.

נוהל ההתקדמות של הקבוצה הותאם לסכנות השונות בשעות הצעידה. "ביום הקפדנו לשמור על מרחקים גדולים יותר בין הצועדים, גם כדי שלא לעורר חשד, וגם כדי שאם מישהו ייתפס, הבאים בתור אחריו ישנו כיוון ולא ייכנסו לאותה מלכודת". בלילה המרווחים היו קטנים יותר, בין היתר בגלל החשש שאנשי הקבוצה יינתקו אלה מאלה.

לילה אחד איתרע מזלם, ובמרחק של קילומטרים בודדים מהגבול הם נכנסו בטעות לתוך בסיס של הצבא האתיופי. "פתאום התחילו לירות עלינו. נשכבנו על האדמה וצעקנו לחיילים שאנחנו אנשי שלום ושאיננו חמושים". האש פסקה. הקבוצה פסעה בידיים מורמות לעבר החיילים ואלה אזקו אותם, אבל אחר כך כיבדו את הצועדים התשושים במזון ובשתייה. למחרת הגיע למקום ראש העירייה, ולדברי רדה החיילים רחשו לו כבוד רב. בעלה יוסף מסביר שלראשי הרשויות המוניציפליות יש באתיופיה סמכות על הכוחות הצבאיים שחונים בשטחם.

האורח התנהג כלפי היהודים באדיבות, והורה לחיילים שידאגו למחסורם. "למרות זאת", ממשיכה רדה, "איך שהוא הלך, יחס החיילים אלינו התהפך. הם כלאו אותנו במתחם מגודר. נתנו לנו קמח מתולע ומים מעופשים שרק אלוהים יודע מאיפה הם הגיעו, ואמרו לנו שעם זה נסתדר".

חברי הקבוצה היו עצורים בבסיס במשך 11 ימים, ואז הועברו במשאיות לכלא באטה הידוע לשמצה. "בתקופה שבה הוקם בית הכלא הזה, אתיופיה הייתה בעלת ברית של הסובייטים", מספר עו"ד יואל אייזנברג, מתמחה לענייני ביטוח לאומי שמייצג את רדה ואחרים מאותה קבוצה. "כלא באטה היה למעשה תעתיק מהמודל שלהם. חלק אינטגרלי ממנו היו חדרי עינויים, שהכילו אמבטיות עם זרמי חשמל, וכן כיסאות ומיטות שבוצעו בהם עינויים בנוסח ימי הביניים. זו הייתה הממלכה של השטן".

אל הכלא הזה הגיעה הקבוצה, ועמה מזל והתינוקת. "שמו אותנו בחדרים דחוסים באסירים", נזכרת רדה. "כאמור, רק פעמיים ביום הורשנו לצאת לשירותים".

למרות התנאים, האסירים לא ממש השתוקקו לצאת מהתא; הדלת הנפתחת בישרה, פעמים רבות, שהגיע הזמן לביקור בחדרי החקירות, כלומר חדרי העינויים. גרסת הכיסוי המשותפת של הקבוצה בחקירות הייתה שהם רצו לחצות את הגבול כדי להגיע למקורות מזון בסודן. הם קיבלו על עצמם שלא לחשוף בשום פנים ואופן את עצם היותם יהודים ואת רצונם להגיע לישראל, מתוך ודאות שאם יתגלה כי פניהם היו מועדות לארץ ישראל, צפוי להם עונש חמור.

הזיכרונות מחדרי העינויים עדיין מטלטלים את רדה והיא מבקשת שלא לפרט בעניין. לדבריה, הפגישה שלה איתי היא מעין קיום צוואה של אמה, שנפטרה לפני כארבע שנים. "אימא כל הזמן אמרה שאנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו לעיתונאים, שיידעו שגם אנחנו שילמנו מחיר כדי להגיע לארץ".

אז למה לא עשיתם את זה עד היום?

"מתי היה לנו זמן לדבר עם עיתונאים? בין שתי המשמרות שעשינו בשטיפת רצפות? בארץ חיינו במרדף בלתי פוסק אחרי הפרנסה".

לא הייתי מספיק זמן במחיצתם, כדי לקבוע שבני הזוג רדה הם הפכים המשלימים זה את זו, ולמרות זאת יש כמה רמזים לכך: מזל עיניה רציניות וממוקדות, ואילו בעלה יוסף (60) עיניו מאירות וצוחקות. מבטיו קופצים ממקום למקום, תרות אחרי עוברי אורח שחולפים ברחוב; אם יזהה מישהו מוכר, מיד ינופף לו בידיו בהתלהבות רבה. יוסף גלוי ראש, ואילו שיערה של מזל מכוסה לחלוטין. "אשתי דתייה, אני מסורתי", פותר יוסף בזריזות ובקצרה חידת זוגיות זו.

יוסף עובד במחלקת הרווחה של עיריית אשקלון, ולמזל יש חנות סמוך לשוק העירוני באשקלון, שם היא מוכרת כלי בית, תבלינים ומוצרי צריכה אחרים. היא מקפידה שמקל קטורת יבער בכל עת שהחנות פתוחה. בהיעדר תמונות מעברה שישמשו כתפאורה מתבקשת לסיפורה ("כמעט כל התמונות מאתיופיה נשארו שם או שהלכו לאיבוד בדרך"), ריח הקטורת מהווה אמצעי צנוע להמחשת הארומה השונה העולה מסיפור חייה.

היום הם הורים לחמישה ילדים. בתם בכורתם, אסתר, גיבורת המשנה של סיפורנו, כבר נשואה ואם לתינוק בן שנה וחצי.

למסע לארץ ישראל יוצאים יהודי אתיופיה עוד קודם 'מבצע שלמה' ו'מבצע משה'. זה קורה כבר בשנת 1862, כשאבא אחדמנזירי מכריז על עצמו כעל משיח, וקורא ליהודי אתיופיה לעלות לארץ הקודש. אלפים עוזבים את בתיהם והולכים אחריו. בדרך הם מגיעים לנהר שוצף. אחדמנזירי פוקד על צאן מרעיתו להיכנס למים, ומבטיח שהנהר ייבקע כמו שנבקע ים סוף. רובם מוצאים את מותם באותו נהר, ורק כמה מאות ניצלים.

מאז ועד שנות ה-70 של המאה הקודמת הצליחו לעלות לארץ עשרות בודדות של יהודים אתיופים. רובם ככולם צעירים שעבדו באוניות, ובעת עגינה באחד מנמלי ישראל ניצלו את הרגע ונמלטו אל החוף. עלייה מאורגנת יותר החלה בשנת 77', כשראש הממשלה מנחם בגין הורה ל'מוסד' לפעול להבאת יהודי אתיופיה ארצה. דייב קמחי, לשעבר המשנה לראש המוסד, סגר בהתאם לכך עסקה עם מנגיסטו היילה מריאם, שליט אתיופיה: שלושה כלי נשק אוטומטיים תמורת כל יהודי.

120 יהודים מספיקים לעלות לארץ בתוך שנה במסגרת העסקה עם מריאם, אלא שאז חושף שר החוץ משה דיין בראיון עיתונאי כי ישראל שולחת נשק לאתיופיה. מריאם הזועם מחליט לסגור את השערים, ואף מגרש מארצו את שליחי המוסד, שמתחילים לפעול מסודן השכנה (בדומה לזה, גם 'מבצע משה' שנערך בסוף 84' הופסק כחודשיים לאחר שהחל, בגלל כתבה שפורסמה בביטאון המתנחלים 'נקודה' - ראו בהמשך).

במהלך שנת 1979 חוצים כמה עשרות צעירים יהודים את הגבול מאתיופיה לסודן, ובסיוע המוסד מוברחים לארץ. הם כותבים למשפחותיהם, וכך מתחיל המסע המשמעותי הגדול של יהודי אתיופיה לישראל. מזל רדה היא אחת מהחלוצים שעשו את המסע הרגלי לסודן ומשם הובאו לישראל בתחילת שנות ה-80, עוד לפני מבצעי העלייה ההמוניים.

היא נולדה בצפון אתיופיה, בכפר בשם שיריה. "הנושא של עלייה לארץ ישראל היה מרכזי בבית שלנו", מספרת רדה. "לא רק בליל הסדר אמרנו 'לשנה הבאה בירושלים'. אבא שלי תמיד חלם שנעלה ביחד, אבל זה לא היה אפשרי, כי הממשלה האתיופית לא נתנה אישורים.

"אחותי הגדולה הייתה מהראשונים שעלו לארץ. בשנת 1970 ההורים שלי סידרו לה אפשרות לעבוד כעוזרת בית בישראל, עם אישור רשמי גם של הממסד האתיופי. היא נשלחה לארץ והנסיעה שלה הדליקה אצל כולנו את הרצון לעלות בעקבותיה".

בהתחלה מנסים מזל ובעלה הטרי יוסף לעלות באישור. לשם כך הם נוסעים לעיר הבירה אדיס-אבבה, אך כל ניסיונותיהם להשיג את המסמכים הדרושים עולים בתוהו. "המחיר היקר ביותר ששילמתי היה שבאותה תקופה אבא שלי נפטר, ובגלל חוסר התקשורת והמרחק הגדול לא יכולתי להשתתף בלוויה שלו", מספרת רדה.

כשבני הזוג מתייאשים מקבלת אישור רשמי, הם שבים לבית אמה של מזל. "כשחזרנו התברר לנו שאימא שלי החליטה, עם חבורה של יהודים מטיגראי (שבצפון אתיופיה. ד"ח), לעלות לארץ גם אם הדבר דורש לגנוב את הגבול לסודן. זה היה מבצע חשאי. אסור היה לספר אפילו לשכנים הקרובים ביותר. אם התוכנית הייתה נחשפת, יכולנו להיזרק לכלא".

מה בעצם דחף אתכם להסתכן למען העלייה? ספגתם התנכלויות מצד האוכלוסיה המקומית?

"לא חיינו שם בגן עדן, אבל גם לא סבלנו מהתנכלויות. אני חושבת שהעלייה של אחותי, הרצון שלי ושל בעלי לעלות, ומותו של אבא שלי - כל אלה יצרו אצל אימא את ההחלטה לצאת לישראל. היא הייתה זו שסחפה אחריה את האחים, את הדודים ואת בני הדודים".

באחד מלילות ינואר 1982, יצאה חבורה של כמה עשרות יהודים למסע אל הבלתי נודע. בשל החשש מחשיפה, אותם יהודים השאירו מאחור את רוב רכושם. באותו לילה הם הפקירו את בתיהם, את חנויותיהם ושאר הנכסים.

"במשך כמעט חודשיים הלכנו קרוב ל-800 ק"מ", מספרת רדה. במסע הזה נטלו חלק, מלבד המבוגרים, גם ילדים ואף זאטוטים. רדה עצמה נשאה על גבה את צעירת המשתתפים: "כשיצאנו למסע, הבת הבכורה שלי אסתר הייתה בת חצי שנה. כמעט כל הדרך היא הייתה עליי".

איזה ציוד לקחתם איתכם?

"כל משפחה דאגה לעצמה. אימא שלי הביאה שלושה חמורים: על אחד העמסנו אוכל, על השני מים ועל השלישי בגדים".

לדברי רדה, את המזון והשתייה הם חילקו למנות בצורה שתאפשר להם לחיות, גם אם לא ממש ייצאו שבעים מהארוחות. "אכלנו ושתינו את הכמות הדרושה כדי לשרוד. לוקחים כמה ביסים מהמזון הקשה, שותים כמה לגימות - וזהו, עד לפעם הבאה. וככה שרדנו את המסע הארוך".

ומה עם התינוקת? ממה היא חיה כל אותה תקופה?

"הינקתי אותה, עד כמה שהיה לי חלב".

זה היה כל המזון שלה במשך חודשיים?

"כן. באמת היה לנו נס מאלוהים שהיא חיה. הסיכויים של תינוקות למות במסע כזה היו גבוהים. לא כולם שרדו את המסע".

רדה מספרת שהחשש לחיי התינוקת גרם לה, בשלב מאוחר של המסע, למאבק פנים-משפחתי קשה: "אמרתי לאימא שלי שאני לא יכולה יותר, ושאסתר עוד מעט תמות לי בדרך. אבל אימא הייתה אישה חזקה, והיא אמרה לי בהחלטיות: 'היא לא תמות. הנה, הדוד שלך לקח את הבת שלו, בת החודש, לישראל - והיא הגיעה בשלום. כך יקרה גם לאסתר'".

בשנת 2005 הגישה עו"ד ניצה דרשן-לייטנר עתירה לבג"ץ בשמו של יהונתן פולארד, בדרישה שממשלת ישראל תכיר בו כאסיר ציון. זאת לאחר שפולארד פנה בבקשה דומה לרשות לאסירי ציון במשרד הקליטה, ונדחה.

הרכב בג"ץ בראשותו של אהרן ברק, שדן בעתירה, החליט לדחותה. בג"ץ פסק כי בקשתו של פולארד אומנם מובנת, שכן הוא פעל בשליחותה של ישראל ולמענה, ושילם ומשלם על כך מחיר כבד; ועם זאת לגופה של תביעה נקבע כי העותר אינו יכול להיכלל בשום סעיף מהסעיפים המקנים זכאות למעמד של 'אסיר ציון' - מאסר של אדם רק בשל היותו יהודי או בשל פעילות ציונית.

את מעשה הריגול סירב בג"ץ לראות כפעילות ציונית, וזאת על סמך בחינת השאלה מה היה קורה אילו ריגל פולארד בארה"ב לא למען ישראל אלא למען מדינה אחרת. מליבון שאלה זו, כך נפסק, "לא עולה שארה"ב הענישה את פולארד עקב יהדותו או בשל אופייה הציוני של פעולתו. פולארד נכלא משום שמסר מידע סודי. מכאן המסקנה שיש לדחות את עתירתו". עם זאת ציין השופט ברק כי בג"ץ אינו מפחית מן ההערכה לפועלו של פולארד ולתרומתו למען המדינה, ונוכח המחיר האישי הכבד שהוא משלם במשך שנים ארוכות, דחיית בקשתו להכיר בו כאסיר ציון "אינה פשוטה".

לאחר ששליט אתיופיה הפסיק ב-78' את קשריו הסודיים עם ממשלת ישראל, וכפועל יוצא לא התיר לחלק מיהודי ארצו לעלות, הוחלט בישראל לפעול משטחה של סודן השכנה כדי להעלות את יהודי אתיופיה. בנובמבר 84' החל 'מבצע משה', אחרי שאפרים הלוי - אז ראש אגף מבצעי במוסד - סגר דיל עם שליט סודן ג'עפר נומיירי: כסף תמורת יהודים. למרות שבין המדינות לא היו יחסים דיפלומטיים, הפעילה ישראל 'רכבת אווירית' אינטנסיבית מסודן, שבמסגרתה הועלו ארצה 7,400 יהודים ב-28 טיסות. פרטי המבצע היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן, ולא פורסמו בתקשורת הישראלית או העולמית.

ואז הגיעה הפרסום בביטאון 'נקודה', בסוף 84'. החשיפה הזו פרצה את הסכר והנושא עלה לסדר היום הציבורי. נומיירי הזועם הורה בתחילת 85' לאנשי המוסד לעזוב את ארצו. בכך הגיע מבצע משה לסיומו.

התקשורת הישראלית הכללית חגגה על כך שדווקא עיתון בעל עמדות לאומיות מוצקות גרם במו-פרסומו להפסקת המבצע הלאומי-ציוני הזה.

"ההסבר לכך הוא פשוט ביותר", אומר ישראל הראל, מי שערך באותה עת את 'נקודה'. "לא ידענו כלל שזה סוד. לא ידענו שמדובר בנושא חשאי ושיש קשר של שתיקה סביב פרסומו. אומר לך יותר מזה: שמעון פרס, ששימש אז כראש ממשלה, דיבר על כך בפורומים יהודיים בחו"ל; הסוכנות אספה כספים למען העולים מאתיופיה; ורק בארץ, כך נודע לנו לימים, הייתה הנחיה של הצנזורה שלא לפרסם זאת.

"בכלל, מי שהכיר את 'נקודה' יודע שזה לא היה עיתון תחקירי, סנסציוני, חדשותי, אלא עלון הגות. משום כך לא היה לנו כל קשר לאותה הנחיה. גם 'ידידי' העיתון ו'ידידי' ההתיישבות ביש"ע, הנמצאים בתקשורת הכללית, ידעו הרי ש'נקודה' הוא לא עיתון רודף רייטינג. לכן את ההסבר שלהם לפרסום אצלנו הם תלו בכך שאנחנו, כביכול, גזענים, ושרצינו לחבל בעלייתם של שחורים ספק-יהודים ארצה.

"מה באמת היה הרקע לאותו פרסום? באותה תקופה הגיעו אתיופים לקריית-ארבע. פתאום הם בלטו ברחובות הקריה. במערכת העיתון ראינו את זה בעין יפה מאוד, אבל רצינו להעלות לסדר היום את השאלה: למה רק בקריית-ארבע? מדוע השאר לא מושיטים אף הם יד למעשה ציוני כל כך חשוב וקולטים אותם ביישובים שלהם? בלפור חקק יצא לעשות על זה כתבה, ובמסגרתה הוא ראיין את יהודה דומיניץ ז"ל, שהיה ראש מחלקת העלייה בסוכנות. באותה שיחה מקצועית הנושא הזה עלה, מבלי שחקק הוזהר שמדובר במידע חשאי. ומכאן הכול התגלגל".

26 שנים חולפות. רק בשנת 2009 מגלה עו"ד יואל אייזנברג, שעובד עם ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, כי משרד הקליטה "יוצר קריטריונים שונים לאתיופים, כשהם באים ומבקשים לקבל הכרה של 'אסיר ציון'", כדבריו.

"בתחילת שנות ה-90 חוקק חוק אסירי ציון", מסביר אייזנברג את הרקע לטענותיו. "החוק מעניק לשתי קבוצות מרכזיות זכות ליהנות מהתואר הזה: מי שנעצר במדינת אויב בשל היותו יהודי ונכלא בשל כך לחצי שנה לפחות; ומי שנכלא לחצי שנה לפחות על פעילות ציונית, בארץ שפעילות זו אסורה בה. פתאום אני שם לב שיוצאי אתיופיה שישבו במאסר בבתי כלא איומים במשך שישה חודשים ויותר, בגלל פעילות ציונית שאין גבוהה ממנה - צעידה ברגל במשך שבועות ארוכים כדי להגיע לישראל - בקשותיהם לקבל את התואר 'אסירי ציון' נדחות. וכשאני משווה את זה למה שקיבלו יוצאי ברית המועצות לשעבר, אי-אפשר להתחמק מהמסקנה שנעשית כאן אפליה בוטה".

יש בחוק קריטריונים. מי שעומד בהם מקבל; מי שלא - לא.

"לכאורה אתה צודק, אבל רק לכאורה. כשמדובר באתיופים, משרד הקליטה מערים בפניהם מכשולים ומגביה את הרף. דורשים מהם שיוכיחו השתתפות ב'פעילות ציונית ארגונית מתמשכת'; זאת אל מול ה'קולגות' שלהם יוצאי בריה"מ, שנדרשו להוכיח רק 'פעילות ציונית'. בשפה פשוטה ולא מתמרנת קוראים לזה אפליה".

זו האשמה חמורה. יש לך הוכחות לכך?

"קח למשל את הסיפור של מזל רדה: האם היא ישבה חצי שנה בכלא? ישבה, ועוד בכלא אימתני. האם עשתה 'פעילות ציונית'? איך אפשר להגדיר אחרת הליכה של 800 ק"מ לישראל ברגל, עם תינוקת ובהמשך עם שתי תינוקות? ובכן, לרדה לא נתנו את התואר אסירת ציון, כי לטענת הוועדה במשרד הקליטה זו לא הייתה 'פעילות ציונית ארגונית מתמשכת'.

"קח לעומת זאת את אחד הסיפורים ההרואיים של העלייה מבריה"מ - 'מבצע חתונה'. ביוני 70' חברו כמה יהודים מלנינגרד כדי לחטוף מטוס ולהגיע עמו למערב. הם רכשו את כל הכרטיסים של טיסה פנים-ארצית, כביכול לצורך נסיעה לחתונה משפחתית, אך נעצרו על-ידי הקג"ב בשדה התעופה עוד טרם עלייתם למטוס. כולם נשפטו ונאסרו. לאחר שחרורם, אלה שעלו לארץ קיבלו מעמד של אסירי ציון. אם נבחן את המקרה הזה לאור הקריטריונים שמשרד הקליטה החיל על עולים מאתיופיה, נמצא שרק מארגן הקבוצה והטייס שהיה אמור להטיס את המטוס זכאים למעמד של אסירי ציון. אם מבצע שכזה היה מתרחש באתיופיה, רק השניים הללו היו מקבלים את הזכאות. זו אפליה בולטת, ועל כך אנחנו נאבקים. חשוב לי להדגיש שהמאבק שלנו לא נועד לפגוע, חלילה, בזכויות של אסירי ציון מבריה"מ, אלא רק להשוות אליהן את הזכויות של העולים האתיופים הראויים לכך".

איזנברג מוסיף שמקרב עולי אתיופיה היו מי שקיבלו מעמד של אסירי ציון, "אבל אלה, מלבד ששהו בכלא חצי שנה, עסקו גם בארגון הקבוצות. ולפרמטר הזה של 'ארגון הקבוצות' אין זכר בחוק אסירי ציון. בקרב יהודי בריה"מ לשעבר הפרמטר הזה לא היה הכרחי".

אותם מארגני-עלייה אתיופים שקיבלו את הזכאות, הופעלו למעשה על-ידי המוסד. מה שמעלה את השאלה האם ייתכן ש'המערכת' דאגה באופן טבעי למקורבים אליה, כלומר לאלה שהיו מחוברים למנגנונים של המדינה? יוסף רדה משוכנע שכך הדבר: "אין ספק שבוועדה של משרד הקליטה סידרו את זה כך שמי שעבד עם המוסד יקבל עדיפות על פני אחרים".

מלאקו תמנו, המשמש כסגן היו"ר של ארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, מצביע על נקודה אחרת שיכולה להעיד על הטיה מערכתית לטובת יוצאי בריה"מ. "בשאלונים לבקשת ההכרה כאסיר ציון, השאלות היו בנויות על-פי הווי החיים של היהודים במדינות הגוש הקומוניסטי, ולא באתיופיה. פשוט התאימו את הטופס לרוסים. שאלו שם, למשל, באיזו תנועת נוער היית חבר? באיזו מחתרת היית פעיל?' באתיופיה לא היו תנועות נוער ומחתרות, בבריה"מ כן. לאחר שהשמענו קול מחאה, צמצמו את השאלות ה'רוסיות' הללו, אבל בטופס נותרה שאלה אחת שמתאימה לאורח החיים של יוצאי בריה"מ דווקא: 'ציין את שם הארגון שבו היית פעיל'".

העיתונאית צגה מלקו, המנהלת כיום את רשת א' של רשות השידור, עלתה ארצה מאתיופיה בימי מבצע משה, במסגרת פרטית. "נכון, לא עלינו לארץ מכוח התעוררות ציונית בנוסח הקונגרסים של הרצל וז'בוטינסקי", היא מאבחנת. "הם לא היו המודל. המנוע שלנו לעלות לארץ היה דתי - ההשתוקקות להגיע לירושלים. האם היעדר פעילות ציונית נוסח יוצאי אירופה או מסורבי העלייה בגוש הקומוניסטי, הופך אותנו לציונים פחות?"

רק גברים מובילים
בחזרה למזל רדה. בשנת 2001 היא מגישה בקשה להכיר בה כאסירת ציון, תשע שנים לאחר קבלת החוק בנושא. "צריך להבין שמבין כל קבוצות העולים, האתיופים עברו את ההלם התרבותי הקשה ביותר", מסביר עו"ד אייזנברג את ההשתהות. "מחיים במדינת עולם שלישי הם עשו ניתור אדיר למדינה מפותחת. לקח להם שנים להבין איפה הם חיים".

הוועדה במשרד הקליטה דוחה את בקשתה של רדה. היא מגישה ערעור ומוזמנת לוועדת ערר. באותה פגישה אומרת רדה שאם המסע שלה-עצמה לא עונה על ההגדרה 'פעילות ציונית מתמשכת', אזי אפשר להחשיב כפעילות כזו את כל החודשים שבהם ליוותה את בני משפחתה במסע הארוך - כולל שהות בבית הכלא, מסע נוסף, המתנה של חודשים בסודן ואחר כך בריחה חפוזה. כעבור זמן מה היא מקבלת מכתב מגלינה זלצמן, מנהלת הרשות לאסירי ציון של משרד הקליטה. מכתב בן כמה שורות, מתאריך 2 בפברואר 2004: "העוררת בגרסתה הראשונית לא סיפרה על פעילות ציונית ולכן הוועדה דחתה את בקשתה. היא ערערה לפנינו וסיפרה שליוותה אנשים לישראל וזוהי פעילותה הציונית. בעדותה סיפרה שליוותה את אימא (כך במקור) וחמשת אחיה. בהנחה שדבריה נכונים אין זאת פעילות ציונית. הופיעה עדה מטעמה וסיפרה שבעלה היה עמה; מכאן שאפילו לא העוררת היא שליוותה את המשפחה אלא כנראה בעלה. אין מקום לבטל את החלטת הוועדה".

רדה נותרה המומה ופגועה נוכח הדברים. בעקבות ההחלטה הזו עתר עו"ד אייזנברג לבג"ץ בשמם של מזל רדה ועוד 83 עולים מאתיופיה, שרובם ככולם עברו מסלול דומה. בעתירה נטען כי מדובר ב"אפליה של האתיופים ביחס לאסירי ציון יוצאי מדינות אחרות", וכי הפרשנות שמעניקה המדינה למונח "פעילות ציונית" הינה "שרירותית ונגועה בשיקולים זרים".

באוקטובר 2009 מחליט הרכב שופטי בג"ץ, בראשותה של הנשיאה דורית ביניש, להעביר את התיק להכרעתו של בית הדין לעבודה. "לאחר שמשרד הקליטה מאשר זכאות לתואר 'אסיר ציון', הטיפול עובר לידיו של הביטוח הלאומי, מכיוון שההשלכות הכלכליות של חוק זה קשורות לביטוח הלאומי ולגובה השכר של אותו אסיר ציון", מסביר אייזנברג. "בג"ץ הסתמך על אחד הסעיפים שבאותו חוק, והחליט לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לעבר בית הדין לעבודה. אם ביניש הייתה רוצה, היה מותר לה על-פי חוק לדון בתיק הזה. אבל היא לא רצתה, וסיבותיה עמה".

כך או אחרת, המקל במירוץ השליחים המשפטי הזה עבר לערכאה נוספת. ב-29 באפריל 2010 פרסם נשיא בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, השופט מיכאל שפיצר, את פסיקתו: "לטעמי, שעה שדרכם של אנשים מאתיופיה לישראל נמשכת חודשים ארוכים, הרי שחודשים אלו של מסע מפרך גם הם כשלעצמם מהווים פעילות ציונית מתמשכת; במיוחד שעה שכלואים הם שישה חודשים, שבמהלכם אין הם מתחרטים על ההחלטה שגמלה בלבם לעלות לישראל, וגם בכך יש לראות פעילות ציונית מתמשכת. ועל כן גם לשיטתה של הוועדה צריך היה, בכפוף לקיומם של התנאים הקבועים בחוק, להכיר במערערים כאסירי ציון".

כאמור, המדינה הגישה ערעור. "כוונת המחוקק מאחורי המונח 'פעילות ציונית' (...) הוא הדרישה לאקט/מעשים", כותבת סימה קרמר, סגניתו של פרקליט המדינה. ובהמשך: "בית דין קמא (בית הדין בבאר-שבע - ד"ח) טעה בפרשנות שנתן למושג 'פעילות ציונית'".

בנוסף מעלה קרמר חשש שפסיקתו של השופט שפיצר תפרוץ את הסכר בפני גל של תביעות, "שכן מדובר באלפים רבים של אנשים". אלא שנשיא בית הדין האזורי לעבודה כבר הקדים והרגיע חששות מעין אלו: "יש לזכור שלא כל מי שצלח את הגבול והגיע לישראל הוכר כאסיר ציון", כתב בפסיקתו, "אלא רק מי ששילם מחיר נוסף על תלאות הדרך ונאסר לתקופה של שישה חודשים לפחות; כך שאין לקבל את טענת המדינה כי מדובר באלפי אנשים".

עו"ד אייזנברג תוחם את סדרי הגודל: "על-פי נתונים שקיבלתי מארגון אסירי ציון יוצאי אתיופיה, קיימים 230 עולים אתיופים שעונים על ההגדרות של אסירי ציון ושלא הוכרו ככאלה. אגב, 75 אחוז מהם פנו ונדחו; 25 אחוז כלל לא פנו. מדובר על מספר זניח, שכן לפי נתונים של משרד הקליטה הוכרו עד כה במדינת ישראל 3,072 אסירי ציון והרוגי מלכות".

ואולי להיענות לדרישותיכם יהיו השלכות גם על מגזרי עולים אחרים, מה שיגדיל את המספרים במידה משמעותית?

"יש תופעה לא כל כך מוכרת של עולים מסוריה ואירן, שחלקם ישבו בכלא ושיהיו זכאים על-פי פסיקה כזו למעמד אסירי ציון. אבל מדובר על בודדי-בודדים. המדינה העלתה את החשש שמא פסיקה שכזו תקרין גם על המעפילים שנשלחו לקפריסין, ואולם זו טענה מופרכת, שכן לא ניתן להגדיר את השהות במחנה בקפריסין כשהות בכלא: המעפילים ניהלו בעצמם את חייהם במעצר, הסוכנות היהודית קיבלה אישור רשמי לשלוח לשם מורים לעברית, היו רכזי תרבות, הצגות, פעילות של תנועות הנוער וחיי תרבות תורניים בבתי הכנסת. הסוכנות גם שלחה להם מנות מזון עשירות. אין להשוות זאת כלל לשהות של האתיופים בבתי הכלא".