ביום שלישי בשבוע הבא תתכנס סיעת קדימה לישיבה סגורה. על הפרק: אישור תקציב המפלגה לשנה הקרובה. מדובר בנושא טעון לא פחות מסוגיות ההצטרפות לממשלה או הקדמת הפריימריז שהסעירו את המפלגה בעבר.

המערכה שמתנהלת בקדימה סביב אישור התקציב היא מערכה מוקדמת במאבק על ראשות המפלגה. עד לאחרונה ניצבו שניים בקדמת הבימה: ציפי לבני שהכתר על ראשה ושאול מופז הטוען לכתר. הקמפיין הנוכחי מסמן את נקודת הזינוק של אבי דיכטר.

בשבועיים האחרונים הצליח דיכטר לחולל מהפך בסיעת קדימה. הוא החתים 16 חברי סיעה על הבקשה לחולל שינויים בתקציב המפלגה ולחשוף את הנתונים לפרטיהם. בין החתומים שאול מופז ומאיר שטרית, אף הוא טוען לכתר. גדעון עזרא הסיר את חתימתו לאחר שהופעל עליו לחץ. אריה ביבי התלבט, אך לבסוף עמד בלחצים. כעת נשארו 15 - יותר ממחצית מחברי הסיעה. בהמשך הגיש דיכטר מסמך המפרט את הצעותיו לשינוי במסגרת התקציב, הצעות שלפיהן יש בין היתר לקצץ את משכורותיהם של אנשי המנגנון בכ-30 אחוז. הכוונה בראש וראשונה למשכורות העתק של הבכירים, ממנכ"ל המפלגה משה שחורי ומטה.

בל נטעה: קדימה היא לא הליכוד ולא מפלגת העבודה – שם החברים יכולים לחגוג. שרון, שחברי סיעתו האכילו אותו מרורים כשפעל לכופף אותם כדי שיתמכו בהינתקות, הקים מערכת מפלגתית ריכוזית שבנויה על חברי סיעה צייתנים. דיכטר חולל מהפכה: איש לפניו לא החתים חברי סיעה על מסמך שחולק על דעתו – דעתה במקרה הזה – של ראש המערכת. הוא פרץ את אחת החומות המשמעותיות ביותר שמקיפות את לבני. אבל בקדימה כמו בקדימה – את שמותיהם של ה-15 דיכטר אינו חושף. מי שמעוניין שיתבטא בגלוי, הוא אומר. אני לא מסגיר את החותמים. "כמו שבשב"כ עבד בשקט בערבית", אומרים בסביבתו, "כאן הוא עובד בשקט בעברית". בישיבה הסגורה ביום שלישי ייחשף מי חתם. בינתיים, מאיר שטרית, מהחתומים, העדיף שלא להתראיין בנושא.

התקציב השנתי של המפלגה עומד על כ-1.9 מיליון שקלים. שליש הולך לתשלום חובות. 600 אלף שקלים, כמעט שליש, לתשלום משכורות. ברור לכול את מי משרת המנגנון.

דיכטר מציע לקצץ את המשכורות ולהגדיל את התקציב לפעילות שטח. בין היתר יקבל כל ח"כ תקציב לפעילות מפלגתית שוטפת, ולא יצטרך לחזר על פתחיהם של מקבלי ההחלטות כמו היום. מדי חודש מכניס כל חבר סיעה כ-60 אלף שקלים לקופתה של קדימה מכספי מימון המפלגות. למה שלא יוכל להשתמש בחלק מהסכום לפעילותו הפוליטית?

ישנם תומכים במהלך העקרוני גם מעבר ל-15. ישראל חסון לא חתם על ההצעה לחולל שינויים בתקציב אך נתן את חתימתו לדרישה לערוך דיון ולחשוף את כל פרטי הפרטים. "אני לא חותם על מה שאיני מכיר", הסביר. עתניאל שנלר, שהיה הראשון שחתם על ההצעה לערוך שינויים בתקציב, אומר שהסיעה מאשרת את התקציב, ו"אין בשום מקום חבר דירקטוריון שחותם כשאינו יודע על מה הוא חותם. יש אחריות משפטית לכל אחד ואחד".

מה צפוי ביום שלישי? לו הייתה נערכת הצבעה חשאית, סביר להניח שהצעתו של דיכטר הייתה זוכה לרוב גדול. היא מיטיבה עם חבר כנסת מהשורה. אך זהו תסריט בדיוני. ככל הנראה תתמנה ועדה שתבחן את הנושא. אולי יוכנסו שינויים מזעריים. לבני לא תסכים לקיצוץ במשכורות בכירי המנגנון שמספק לה תשתית פוליטית.

אבל תתקבל ההחלטה שתתקבל - לבני היא המפסידה ודיכטר המרוויח. בעקיפין, הפסיד גם שאול מופז. לאחרונה הוא הוביל את המאבק מול לבני, וכעת מזנק דיכטר קדימה כשהוא מאמץ את האג'נדה של טוהר המידות. מופז בשבועיים האחרונים נשאר בצל.

אך המפסידה העיקרית, כבר אמרנו, היא ציפי לבני. אם יוכנסו שינויים לתקציב המפלגה, תירשם ההצלחה על שמו של דיכטר. אם לא, לבני תמשיך כשעל מצחה אות קין של מושחתת. לא כמו אולמרט, אבל בכל זאת תהיה לה בעיה להתהדר באדרת של טוהר מידות, של פוליטיקה אחרת. דיכטר יוכל לחזור ולנגח אותה כשהוא מזכיר את התעקשותה שלא לפתוח את תקציב המפלגה. לבני עשויה לאבד את אחד הנכסים החשובים שהיו לה בזירה הציבורית.

לא צפוי פיצוץ ביום שלישי. אף אחד בקדימה לא מעוניין בשלב זה בשבירת הכלים. אבל בחודשים הקרובים לבני לא יכולה לבנות על שביתת נשק.

על מה המהומה ולמה? בכמה שורות: ב-2005 הגישו תחנות רדיו אזוריות עתירה לבג"ץ נגד גלי צה"ל. לטענתן, העובדה שהתחנה נהנית מהזכות לפרסומות (חסויות בלשון החוק), כשהיא מתוקצבת על-ידי משרד הביטחון, מפלה אותה לטובה לעומת התחנות המקומיות. בג"ץ הורה לממשלה לפתור את הבעיה. זו פתרה אותה בדרך המסורתית: חקיקת חוק זמני, בגדר הוראת שעה. או אם תרצו, הוראת שנה. תוקף החוק הוארך כל פעם מחדש, וכך הגענו עד הנה.

בשנה שעברה מונתה לעניין זה ועדת שרים בראשות שר הביטחון, שכוללת גם את השרים משה כחלון ולימור לבנת. מיותר לציין שהוועדה לא התכנסה מעולם. כשדנה הממשלה בסוגיה, ברק ביקש הארכה לשלוש שנים. שרי ישראל ביתנו והליכוד יצאו נגדו והוחלט על הארכה לשנה אחת.

לקראת אישור הצעת החוק הממשלתית שנועדה להעניק לגל"צ ארכה של שנה נוספת, 'ישראל שלי' ו'האגודה לזכות הציבור לדעת' יצאו לקמפיין בדרישה להביא לאיזון בתחנה הממומנת מכספי ציבור. בעקבות סקר שערכה באינטרנט 'האגודה לזכות הציבור לדעת', נבחר רזי ברקאי, מבכיריה וסמליה של התחנה, ל"עיתונאי המעצבן של השנה".

הדרישה שהועלתה הייתה לדאוג תוך חודשיים למערך שיכניס ולו מעט איזון לתחנה. חברי כנסת שאיתם שוחחתי בנושא העריכו שהדרישה לא מעשית. ניתן היה לדבר על תקופה של שישה חודשים.

אלא שבמאבקים שמתנהלים בוועדות הכנסת לא מספיק להיות צודק. חובה להיות מניפולטיבי. מובילי המאבק הכינו את ההצגה אבל לא הפעילו את הח"כים שבידיהם המפתחות. אולי מלכתחילה הסיכוי להצליח היה קלוש: מי מחברי הכנסת ירים את ידו בוועדה נגד ההצעה המיטיבה עם גל"צ כשעליו להתראיין בשנים הקרובות, מה גם שרזי ברקאי התייצב לישיבה למען יראו וייראו. אז יעקב כץ, מיכאל בן-ארי ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' חזרו והתקיפו את התחנה על חוסר האיזון. אבל כצל"ה ובן-ארי אינם חברי הוועדה. בתום ההצגה הצביעו הח"כים שנכחו בישיבה פה אחד בעד הארכה של שנה וחצי ולא של שנה (ובעצם אין מדובר בשנה אלא בעשרה חודשים, שכן ההחלטה רטרואקטיבית בחלקה). שני ח"כים מש"ס ושני ח"כים מישראל ביתנו הצביעו ברגליים. דני דנון מהליכוד העדיף ללכת לוועדה אחרת (מה לעשות, הסביר, אני חבר בשמונה ועדות). ציפי חוטובלי החליפה את אופיר אקוניס והצביעה אף היא בעד ההצעה. שמאלוב-ברקוביץ' יחד עם שאר חבריה לסיעה הצביעה בעד.

נחמן שי הכניס סוכרייה: החלטה לתגבר את מערך נציבות תלונות הציבור בתחנה. אך זוהי אחיזת עיניים: הממונה על תלונות הציבור ישלח מעתה יותר תשובות בנוסח "מכתבך התקבל". וגם זה במקרה הטוב.

ההחלטה של הוועדה מחסלת כל סיכוי ולו קלוש להכניס שינויים בתחנה. אם עוד עשרה חודשים הייתה עולה הסוגיה שוב לממשלה, אולי היה ניתן לחולל שינוי. בעוד שנה וחצי אף שר לא יצייץ: השנה תהיה שנת בחירות. רק פוליטיקאי מתאבד יפתח אז חזית מול גלי צה"ל. לו היה מוצא לנכון, היה יכול כרמל שאמה להשתמש בוועדה שברשותו כמנוף לחץ. הוא בחר במסלול אחר.

הליכוד חזר והפסיד הזדמנות ולו קלושה לספק למצביעי המחנה שבראשו הוא עומד לא במה, אך לפחות פינה בתחנה שהממשלה מממנת מכספי ציבור. מאז המהפך של 1977, היינו אינספור פעמים בסרט הזה.