|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
רומן בפרקים: הכל אמיתי, והכל קרה. העובדות קצת שונו - והדמויות קצת טושטשו. אבל כולם מכירים אותם - את השופטים הלא-חכמים ואת עורכי הדין הלא-ישרים-במיוחד ואת המפכ"ל שקומבינות רוחשות בליבו ואת הפוליטיקאים שמחפשים ריגושים בדירת-מסתור, ובעיקר את הנשים החזקות שמשחקות בגברים חלשים. ויש גם ראש ממשלה שעומד בראש המערכת
|
הגישה של השוטרים במחלקה לתפקידים מיוחדים, לפיה הם לא מתכוונים לחקור מעבר למה שקרה בחדר במלון הייתה, כמובן, גישה פסולה מעיקרה.
חובתה של המשטרה לעשות לחשיפת האמת.
לשם כך, עליה לפעול לגילוי כל פיסת ראייה שיש בה כדי להצביע על האשם האמיתי. כל התנהגות אחרת אינה עולה בקנה אחד עם תפקידה של משטרה בחברה דמוקרטית. מה גם, שהחוקרים בבזל"ת לא ידעו שהם פועלים במסגרת 'טריק' של מי שעומד מעליהם בשרשרת הפיקוד.
ככל שהם ידעו, המעצר של מרציאנו היה מסוג המעצרים שמחייבים חקירה משטרתית ממצה.
אלי עזרא, מי שהחזיק באמתחתו גם תעודת עורך-דין, ביחד עם כמה תעודות-הצטיינות שהוא קיבל במהלך שירותו הצבאי, לא הנחה איש שלא לפעול על-פי הכללים הראויים; כלומר, שלא לחקור כפי שהדין מחייב.
למעשה, המפכ"ל ציפה לכך שתיק-החקירה יתנהל באופן הכי ראוי, מכל בחינה שהיא, כדי שמרציאנו יתרשם מחומרת-המצב. אולם המחלקה לתפקידים מיוחדים, שכונתה בזל"ת, לא נהגה כפי שהיא צריכה הייתה לנהוג - ובכך היא שגתה; אם כי, בפועל, לא הייתה כל משמעות לרשלנותה.
מרציאנו הרי לא צפוי היה לעמוד למשפט; לא על העבירה-כביכול שבגינה הוא נעצר. אבל בבזל"ת לא ידעו את זה. אנשיה היו צריכים לפעול כפי שמתחייב מתפקידיה של המשטרה. הם היו חייבים למלא את חובתם כיחידה חוקרת.
לימים, אפשר יהיה, אולי, להעמיד לדין את מרציאנו על עבירה אחרת, של ניסיון להדחה של שופט, אם היועץ המשפטי לממשלה יתיר מהלך מן הסוג הזה, אולם הסיכוי לכך היה, ללא ספק, קלוש ביותר. ככלות הכול, מרציאנו הובל, כשה לטבח, באורח הכי-לא-חוקי שרק אפשר להעלות על הדעת בחברה חופשית, אז איזה בר-דעת יזמין לעצמו שחיטה ציבורית נוכח מה שעלול להתגלות במשפט כזה?
במלחמה בפשע, כבר נאמר לא אחת בידי שופטים, יש וצריך לנקוט בדרכים לא-שגרתיות. מותר גם להשתמש במודיעים מפוקפקים, או במדובבים, גם כאלה שנשלפו מתוך ביבים של פשע; כאלה שהמניע העיקרי שלהם הוא לא סיוע נקי למשטרה אלא השגת יעדים אישיים, כגון בצע כסף או רצון להיחלץ ממצוקה אישית כלשהי הנוגעת להסתבכויות בפלילים. מותר למדובב או למודיע לנסות ולהיחלץ ממצוקה אישית תמורת סיוע בתיק חקירה. עם זאת, השאלה היא אם ניתן לסמוך על עדותם; כלומר, אם יש ראיות מסייעות, כגון הקלטות ועוד כיוצא באלה.
במקרים כאלה, בתי-המשפט נוהגים לסתום את האף, מפאת הסירחון העולה מן העדות, ולבנות את ההרשעה על המדובב או על המודיע.
ומותר גם, לעתים, ליזום מהלכי-סרק כדי לגרום לפלוני או לאלמוני לעשות מעשה שעשוי לחשוף את קיומה של העבירה. אבל יש גם קווים אדומים.
המפכ"ל לא חשב שיש קווים כאלה. עברו הצבאי לימד אותו שבמלחמה, הכול כשר. 'במלחמה, כמו במלחמה', סיפרו לו מפקדיו.
שר-המשפטים, מי שבא מדיסציפלינה שונה, חשב קצת אחרת.
ובמקרה זה, מה שיזם המפכ"ל היה קרוב מאוד,לדעתו, לפגיעה, לא-ראויה לחלוטין, בשלטון-החוק. המודיע היה מסוג אחר לגמרי. הוא היה מודיע-מטעם. את המזוודה, לא מרציאנו גנב. מלאכת הביום של כל הסיטואציה הייתה בנויה לתפארת. היא רק הייתה לא-חוקית בעליל. דגל שחור של אי-חוקיות התנוסס מעליה.
המטרה, לראות כיצד ינהגו כמה מן הנוגעים בפרשה ברגעים של מצוקה אישית קשה במיוחד, גבלה בהדחה פשוטה לעבור עבירה.
התנהגותם של החוקרים בבזל"ת הייתה אף היא, לאחר סיום הפרשה, נושא לבדיקות של ועדת בדיקה שהקים היועץ המשפטי לממשלה. היה בה, בהתנהגות הזאת, מחדל ברור. על החוקרים היה לפעול כפי שמחויבת יחידה חוקרת לפעול. הם לא ידעו, שמי ששלח אותו, את המודיע, עשה זאת כדי ליצור סיטואציה מלחיצה במיוחד אצל מרציאנו על-מנת לאלץ אותו, אולי, לעשות צעדים של ייאוש.
לכן, הם מחויבים היו לפעול כמו שהחוק מחייב אותם. לברר את העובדות לאשורן, ולראות אם יש בדבריו של מרציאנו יסוד לבחינה מחודשת של הטענה שהוא לא הטמין את המזוודה מתחת למיטה בחדר במלון ושאין לו יד בכל מה שהתרחש במקום שאליו הוא הגיע דקות ספורות בלבד לפני שהשוטרים פרצו אליו.
זה היה תפקיד שממנו לא רשאים היו חוקרי-בזל"ת להתנער תחת שום תירוץ מרציאנו ידע את זה - ולכן הימנעותם מלפעול כפי שהוא ביקש מהם, על-מנת לנסות ולברר את חפותו, הרתיחה את דמו כמעט עד לרמה בלתי נסבלת.
היועץ המשפטי לממשלה ראה בהתנהגות הזאת סטייה מנורמות שכל יחידה חוקרת צריכה לדבוק בהם.
מפקד בזל"ת, המחלקה לתפקידים מיוחדים, מי שאמורה לפעול, בעיקר, נגד מגה-עבריינים, נאלץ לפרוש מן השירות המשטרתי לאחר סיום הבדיקה של ועדת הבדיקה שהקים היועץ המשפטי לממשלה.
המפכ"ל מאוד כעס על-כך, ובשלב מוסים הוא אפילו איים להתפטר בעצמו. יואל בן-שטרית מנע זאת ממנו. ראש הממשלה הפציר אף הוא במפכ"ל שלא לעשות את הצעד הזה.
בצמרת-המשטרה ראו בכל הפרשה הוכחה לכך, שאין למנות לצמרת- הפיקוד אנשים שלא צמחו בשורות-המשטרה.
מי שבדק את הפרשה מצא טעם באמירות הללו של הקצינים הבכירים; אם כי המסקנה הייתה שיש למצוא את התמהיל הנכון בעת שמבקשים לצרף קציני-צבא מצטיינים לשורות המשטרה
מפקד המחלקה לתפקידים מיוחדים שילם מחיר אישי לא בגלל מה שעשה המפכ"ל, אלא בגלל מה שלא עשו חוקריו.
הוא היה אמור לעקוב מקרוב אחר מעצרו של מרציאנו ואחר מהלך החקירה בעניינו.
במקום זאת, הוא נסחף אחר העליצות של אנשיו - ואחר זחיחות-הדעת שלהם.
|
| תאריך:
|
12/11/2014
|
|
|
עודכן:
|
12/11/2014
|
|
חיים משגב
|
|
כל הגיבורות שבקובץ הסיפורים "שווייצריה זה כאן" נמצאות על סף התמוטטות רגשית או אובדן שליטה. הן חיות בחוסר נחת ובתחושת אי-סיפוק, ועולמן מלא בחרדות יומיומיות והרות גורל כאחד. למשל, צעירה בשם מירי, שמגיעה לביקור מולדת ומתלבטת איך לספר להוריה שהחליטה להפסיק את לימודיה ולטפל בקשישה גרמנייה שאליה נקשרה או אֵם חרדתית העסוקה במהלך טיסה במחשבות על בנה הקטן ועל רגע הפרידה הסופי ביניהם, שיתגלם ביום גיוסו לצה"ל או אישה שחרדה למצבה הבריאותי, ושעותיה הטרופות מתערבלות בקורותיהן הבדיוניים של אם ובת מסֶפר שאותו היא קוראת.
|
|
|
|
|
בחדר אפל וטחוב, על מיטת ברזל ישנה וחורקת שמתחתיה שורצים עכברים, שוכב גבר סיני כבן 40. הוא שקוע בתרדֶמֶת בבית אמו כבר כמעט 20 שנה. הוא לא מסוגל לדבר, לזוז ולתקשר עם סביבתו, אך הוא שומע כל צליל ומריח כל ריח. תודעתו הכלואה עדיין חיה וסוערת, מלאה בזיכרונות אהבה ובמראות מִחיים שנקטעו באחת. חבריו הישנים המשיכו בחייהם, על בית אמו מאיימים דחפורי הריסה, והאֵם הקשישה הולכת ומאבדת את שפיותה. כל שנותר לו הוא לספר את סיפור חייו.
|
|
|
|
|
"ציפור מכונסת כנף", ספר שיריה החדש של מלכה נתנזון, נכתב מתוך פצע פתוח והתחושה לאורך הספר כי הפצע מדמם. דומה שהושקעה בספר מלאכת חיים, גם באורכו וגם בתוכנו, כאשר כל עמוד שהופכים בו אינו אלא עוד שאיפה של אויר לתוך ריאות שנושמות חמצן, אך נושפות שירה מזוככת באותה מידה שהיא טעונה בכאב.
|
|
|
|
|
נתחיל מסיפור שער הספר, "גרמניה, אחרת", של העיתונאי אלדד בק, בהוצאת ידיעות אחרונות. על השער: צילום של אנדרטת השואה המצמררת בברלין. האנדרטה שנחנכה בשנת 2005, היא אחד מסמלי העיר ברלין הנוכחית, נמצאת במקום מרכזי בעיר, קרוב לשער ברנדנבורג ובנייני השגרירויות השונות- בתוכן בניין שגרירות ארה"ב שבתקופת הריך השלישי היה מקום מושבו של הקאנצלר אדולף היטלר.
|
|
|
|
|
כל הפצרותיו של מרציאנו לקיים חקירה לעומק של הפרשה נדחו על הסף.
|
|
|
|
|
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
