העיקר הבריאות? לא בהכרח. משאלת הלב הכמוסה של כולנו איננה, מן הסתם, מעניינו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בשבילו היא לא יותר מסתם קלישאה פופולרית. בסופו של דבר הוא הרי מוטרד הרבה יותר מאיושם של תיקים זניחים והזויים, אם לא אפילו פיקטיביים, שחשיבותם בטלה בשישים, אבל שיש בהם כדי להסיר ממנו דאגה וכאב-ראש בלתי מרפה, ובלבד שיוכל לרצות באמצעותם את נספחיו הרבים לקואליציה.
שר ללא תיק, סתם כפיל-שר, ואפילו סגן-שר חשובים, מן הסתם, בעיני נתניהו, לאין ערוך, מאותו שר שאמור לעמוד על משמר הבריאות הציבורית. העובדה שמאז ומתמיד נחשב המשרד הזה, מלבד משרדי הביטחון והחינוך, כאחד משלושת המשרדים החשובים ביותר בעיני הציבור - שווה, כנראה, בעיניו של נתניהו, כקליפת השום. דבר אחד ברור: אי-מינויו של שר מרכזי כל-כך אינו אלא תעודת-עניות לממשלה חולה ונכה, על אחת כמה וכמה כשהמדובר בממשלה אינפלציונית, בעלת מספר-שיא של תיקים.
האמת ניתנת, אומנם, להיאמר שמשרד הבריאות מעולם לא היה משרד פופולרי ואטרקטיבי. העבודה בו קשה ומייגעת כל ימות השנה, ובדרך כלל גם כפויית-טובה. מי שמוכן לעמוד בראשו צריך להיות מחונן במוטיבציה גבוהה לשירות הציבור. זו, אולי, גם הסיבה למיעוט הקופצים עליו. אלא שגם כאשר נמצאו, בסופו של דבר, שני "מתנדבים", שהיו מוכנים ליטול את התפקיד - פסק ראש הממשלה כי אין בו כל צורך.
סימפטום עלוב
בינתיים תיפול הדאגה לבריאותו של הציבור על כתפיהם הצרות של אנשי אגף התקציבים באוצר, החולשים על הממון הממשלתי, ועל מנהלי בתי החולים, הכורעים כבר ממילא תחת עומס תפקידיהם.
הזלזול המופגן בערכו של משרד הבריאות עורר עליו, מטבע הדברים, את זעמה של ההסתדרות הרפואית. זו נזעקה לכנס-חירום על שראש הממשלה משחק, לדבריה, בחיי אדם, שעה שמערכת הבריאות הקורסת נהפכת לשולית וחסרת כל חשיבות. היטיב לתאר את המצב העגום הזה יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר יורם בלשר, כשקבע כי אי-מינויו של שר למשרד רגיש כל-כך הופך את האישיות הנבחרת לנכה מבחינה תפקודית ויש בכך גם משום הפקרת הציבור ועתידה של מערכת הבריאות.
אבל, גם בימים כתיקונם, ידיו של מי שעמד בראש המשרד הזה היו תמיד כבולות באזיקיו של משרד האוצר. זהו המשרד החולש על התקציבים, שנועדו בין היתר להיאבק למען בריאות ההמון ולסייע במלחמה נגד מחלה ארורה כמו סרטן, שהתמותה ממנה בארץ הולכת וגדלה בממדים מפלצתיים. אלא שזהו גם המשרד המקמץ בסכומים המוקצבים להגדלת סל התרופות, שנועדו להקטין את התמותה ממנה.
ועכשיו, כשהמרצע יוצא, סוף-סוף, מן השק, גם מתבהרת התמונה הקודרת: כשלא קיימת בכלל מוטיבציה להלחם למען בריאות הציבור - לא צריך גם שר שיפקח עליה. בסך-הכל זהו לא יותר מעוד סימפטום עלוב לכאב הראש הכרוני שפוקד משלה חולה במדינה לא-מתוקנת.
