חיסולה האכזרי של משפחת אושרנקו בביתה שבראשון-לציון, בסוף השבוע האחרון, הוא אות-אזעקה מצלצל לקיומו של פשע מאורגן בישראל, והפעם ככל הנראה גם בממדים בינלאומיים. החיסול המתוכנן בוצע בשיטה הברוטאלית ביותר שבה משתמשות המאפיות של מדינות חבר העמים - גרוזיה, צ'צ'ניה ובוכרה - ושיעדה אחד: לחסל את כל מי שנותר בשטח ולא להותיר בו עקבות.
אף שבידי המשטרה, המגויסת כולה לצורך העניין, מצוי לפחות קצה-חוט - היא מתקשה, עדיין, להתמודד עם מאפיה אכזרית כל כך. הנורה האדומה נדלקה אצל אנשי ביטחון הפנים מאוחר מדי. זמן יקר חלף מאז שהדירה המוצתת עלתה באש, כהסוואה ברורה לרצח המזוויע שהתרחש עוד קודם לכן. בחסות ההצתה המאוחרת של המשטרה עלה, ככל הנראה, בידי מבצע המעשה להימלט בזמן למקום-מבטחים, אולי אפילו מחוץ לגבולות המדינה. גבולות אלה פרוצים ממילא, ולו רק נערכה, למשל, בדיקה קפדנית ומיידית בין אלה שיצאו משדה התעופה באותו בוקר של שבת, בו יש טיסות מעטות בלבד - ניתן היה, מן הסתם, ללכוד את הרוצח. אותם דברים אמורים גם במשטרת החופים, במקרה שהמדובר היה במי שניסה להימלט דרך הים.
פירצה בגדר דרך הבריחה הקלה יחסית מן הארץ מתאפשרת בחסות משטרת הגבולות. זו איפשרה פעמים מספר בעבר, בשל לקונה מצערת, את בריחתם של עבריינים מסוכנים, שניצלו את ה"פירצה בגדר". כך היה במקרהו של בן-איבגי, אחד משני רוצחיו של נהג המונית דרק רוט, שנמלט לארגנטינה, דרך המרינה בהרצליה, בחסות אנשי המאפיה; כך היה במקרהו של הקבלן בועז יונה, שהסתתר באיטליה; כך היה במקרה של השופט דן כהן שנמלט לפרו; וכך היה במקרהו של איש ההיי-טק ומייסד "קומברס", קובי אלכסנדר, שברח לנמיביה, וסאת הנמלטים עדיין לא מלאה.
לדאבון הלב מצטיירת משטרת ישראל כמשטרה נאיבית מאוד. אולי משום שאינה מתוקצבת כראוי וסובלת בשל כך יותר ויותר מהיעדר חמור של כוח-אדם מקצועי בשורותיה. הטובים שבטובים ברחו ממנה כמו מאש בעטיו של שכר נמוך ומתסכל, שלא הלם את כישוריהם. אלה מצאו את יעדם החדש בשוק העבודה הפרטי, בעיקר כיועצי-ביטחון, או כאנשי משרדי בילוש, וחסרונם בשורות המשטרה מורגש כיום היטב.
עצימת עין אבל, מעבר לכל המחדלים, שרק העצימו את כוחה של המאפיה ואת שגשוגו של הפשע המאורגן, בולטת עצימת העין של אלה שמופקדים על מה שבאמת קורה בשטח. רק כשהאלימות הגיעה לשיא-מדרגתה התעוררו, סוף סוף, אנשי ביטחון הפנים מתרדמתם.
לא הפצצה האירנית, גם לא ארגוני הטרור הם אלה שמאיימים, באמת, על שלומה של המדינה. מה שמסכן אותה הוא הפשע המאורגן, המשתולל בראש חוצות, בחסות המאפיה הישראלית ומן הסתם גם הבינלאומית. נגדו יש לצאת במלחמת-חורמה.
לצורך העניין יש לגייס לשורות המשטרה את מיטב החוקרים והבלשים ולתגמל אותם בשכר הגבוה ביותר במשק. חוקרים ובלשים מנוסים שכאלה לא יהססו להתעמת עם מאפיה מתוחכמת כל כך, כמו זו הפועלת כיום חופשי-חופשי, כדי לשבור, אחת ולתמיד, את מפרקתה. ואולי גם יעלה בידם לפענח, סוף-סוף, את הצופן המאפיוזי במספר גדל והולך של פרשיות-רצח עלומות מן העבר, כמו זו של רצח החיילת רחל הלר; כמו שורה ארוכה של דמויות שנעלמו ביום בהיר אחד מן השטח ולא נמצאו עד היום; וכמו זו של האנס הסדרתי מן הדרום, שאם לא הסתלק בינתיים מן העולם מחמת זיקנה, עדיין מהלך לו חופשי-חופשי בין שורותינו.
הצדעה לולנטין ובמאמר מוסגר - זהו המקום הנאות להזכיר את אחד ממחדליה הגדולים של המשטרה לאורך כל הדרך: סירובה העיקש להכיר בקיומו של פשע מאורגן בארץ עוד מימים ימימה. היה זה אבי ולנטין, כתבו של עיתון הארץ, עוד בשנות השישים של המאה החולפת, שהתריע, לראשונה, בסדרת-כתבות נועזת, על קיומו של פשע מאורגן בישראל ואף נקב ברשימת ה- 11 המפורסמת שנמנו עימו. כתבותיו - לא רק שלא זכו להד הנדרש - הן הוקעו בראש חוצות על-ידי המשטרה. בסופו של דבר נאלץ ולנטין להרים ידיים ולפרוש בבושת-פנים משליחותו הקדושה. את המחיר מני אז משלמים היום כולנו, ובמהדורה מסוכנת פי כמה וכמה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
