הדרום זה הצפון החדש. תשאלו את כולם. תשאלו את אזרחי ארצות הברית שהשביעו השבוע לראשונה נשיא ממוצא אפריקני, תשאלו את כל מי שמאס מלשלם 6,000 שקל לחודש בעבור בוידעם, ועבר לדירה 'שפויה' בפלורנטין, תשאלו את כל מי שנשאר מיהודי דרום הודו, או הכי פשוט - תשאלו אותי.
השבוע יצאתי לחקור את הבר האקזוטי של מסעדת 'פויקה' השוכנת בדרום העיר, על הגבול הוירטואלי שבין ת"א ליפו. העמסתי על המושב מאחוריי את חברי הקוצ'יני (יהדות קוצ'ין היא קהילה ותיקה באזור עיר הנמל קוצ'ין שבמדינת קראלה בדרום-מערב הודו. שוב תודה לך ויקיפדיה..) והיי דרומה.
פויקה: סיר ברזל לבישול הנפוץ בדרום-אפריקה. זמן הגעה לפויקה: עשר וחצי בדיוק. השבוע: שבוע 'שף תאכל'. המדרחוב הסמוך לתיאטרון גשר: ריק. מסעדת פויקה: מלאה. מלאה לחלוטין.
המומים מההבדל שבין הריק שבחוץ לבין החיים שבפנים, מצאנו את זוג המושבים האחרונים במקום והתמזגנו לנו בין הסועדים. אף אחד לא נראה חושד כי הקשר היחיד ביננו לבין דרום אפריקה, נגמר בעבודה על נלסון מנדלה שהקוצ'יני עשה פעם ביסודי, ובזה שאני ממש אוהב את שרליז ת'רון (שרליז, אם את קוראת את זה: אני מוכן למחויבות).
פתחנו את הערב, אחרי המלצת הברמנית, עם 'דוואה' (35 שקל) שהוא קוקטייל אפריקני מסורתי המכיל בעיקר רום, לימון ודבש, ועם מרגריטה (40 שקל) שהרכבה הוא טקילה, טריפל סק וליים. הדוואה הייתה חמודה מאוד והזכירה מעט קפיריניה בטעמה. המרגריטה לעומתה - אשר תיאורה בתפריט: "מפתיעה ומעט עוקצנית" - הייתה מאוד מפתיעה ובעיקר עוקצנית. מסתבר, שבפויקה מגישים את המרגריטה עם מעט ליקר Y, שהוא ליקר ישראלי (כבוד) העשוי בעיקר מפלפל אדום חריף. איך למדתי את כל זה? בדרך הקשה.
קודם כל פשוט הייתי חייב לפתוח את הפה הגדול שלי ולשאול "היי, למה המרגריטה חריפה?", שאלה שזיכתה אותנו בשני שוטים שלמים של משקה השטן - ליקר Y.
בזמן שאני פורס לעצמי לחם, ערכת החייאה, ליטר מים וצוואה, הקוצ'יני שמימיני כבר סיים את השוט. לי זה לקח שתי הסנפות עם קצה האף לתוך הכוס על-מנת להעביר את התענוג שלי לקוצ'יני ששתה, חייך ואמר: "פיקנטי...".
אחרי חוויית הכמעט-מוות שעברתי, הזמנו מהראשונות שבתפריט: חלקנו לנו לחם פויקה (18 שקל) ו'מומבסה שרימפס' (45 שקל). הלחם הגיע בלווית שלושה מטבלים: אבוקדו, חמאת קארי וחציל מעושן. האבוקדו וחמאת הקארי היו נחמדים אך לא ריגשו אותנו ממש, החציל המעושן היה מוצלח למדי (למרות הצלוחיות הקטנות) אבל הלחם החם מקמח מלא ודגנים - היה טעים יותר מסך מטבליו. השרימפס התגלו כעסיסיים וטעימים להפליא וחמאת הקארי העניקה להם טעם אגוזי ומיוחד.
טרם נגיע לשיא הערב, הזמנו לנו יין דרום אפריקני מצוין (ולא יקר כלל): סוורטלנד שיראז מלבק 2004 (32 שקל) ולאופרד'ס ליפ שיראז 2006 (36 שקל). אחרי כמה לגימות מהיין, עכשיו שקיבתנו רגועה יחסית מהמנות הראשונות, נתפננו להתדיין במקום: המסעדה, כך הסכמנו, מאוד נעימה. המוזיקה שקטה, העיצוב משלב מודרני עם אלמנטים שבטיים אפריקנים והבר המרובע רחב מאוד ומשקיף אל המטבח.
המקום הזה הנחבא בין חצרות ת"א/יפו הוא בעיני סוג של נס - יותר מארבע שנות פעילות של אוכל אקזוטי ושונה, כמעט ללא פרסום, באזור שהארוע הקולינרי הגדול אחריו הוא 'פופה' (כבוד) ועדיין עמוס בערב רביעי? ממש לא עניין של מה בכך (חמסה חמסה, שום, חמאת קארי).
הייתי שמח להמשיך לכתוב על השירות הנעים, המבחר האלכוהולי בבר, או על הסועדים היפים, אבל הסטייק שהזמנתי בדיוק הגיע. הקוצ'יני הזמין קדרת ציידים (78 שקל) שהורכבה מנתחי בשר רך עם יין אדום וירקות שורש, ואילו אני כאמור, נגסתי לי לאיטי בראמפ סטייק (84 שקל) שהיה כל כך טוב, שכמעט חזרתי איתו הביתה (ראמפ סטייק, אם אתה קורא את זה: שרליז היא כלום בשבילי).
בשר הציידים היה מתוק במידה וסיבי והלך נהדר עם הסווארטלנד הרגוע. הראמפ סטייק, שהוגש מדיום רייר, היה צרוב וקשיח מבחוץ ורך ואדום מבפנים. ללא ספק אחד מחמשת הסטייקים הטובים שאכלתי.
אי אפשר להחלץ מפויקה לפני שטבעתם ב'שוקונגו' (42 שקל) - קינוח זוגי של עוגת שוקולד חמה המוגשת בפויקה לוהט עם גנאש שוקולד לבן. נסו לדמיין עוגת שוקולד שנפלה בטעות לתוך פונדו שוקולד וגנאש, ואז אולי תתחילו להבין במה מדובר ועדיין לא תוכלו לסיים אותה.
מבעד לאדי אלכוהול, בשר ואושר, מלמל לעברי הקוצ'יני משפט יפה על הקינוח שעמד מולנו: "קינוח טוב משתמש במוצרים יומיומיים בכדי להעלות את רוח האדם מעבר ליומיום".
כשחשבתי על המשפט הזה הבנתי שגם פויקה היא קצת כזו: פינתית, נחבאת אל הכלים, מתעלה מעל הדרום היומיומי בכדי להעלות את מצב רוחנו מעבר ליומיום. כבוד.
