שוֹן גַּט, מַכּירים?
לא מַכּירים.
נשמע כמו סינית?
ממש לא.
מעשֶׂה שהיה
כך היה.
מסַפרים שֶׁבִּימֵי הַצֶּנַע
העליזים בַּחתונות
הירושלמיות
נָהוּג היה לְקַדֵּם אֶת
פְּנֵי האורחים
בִּפרוסת עוגה מתוקה
לְלא תַּקָּנָה (בַּר
לא היה בְּנמצא
בַּימים ההם). אֲבָל
בַּצֶּנַע כְּמוֹ בַּצֶּנַע
מנה כפולה
הייתה בְּגֶדֶר מותרות.
מֶה עשו?
כדי לקבל 'מידע מודיעיני'
שָאלו המחותנים בַּאדיבות רבה
את הא ורחים בַּכְּניסה
לָאולם: שׁוֹן גַּט? כן,
ביידיש זה נשמע
יותר טוב: האִם כְּבָר
קיבלתָּ? מעַניין,
שֶׁאַחַד האורחים
שהעוגה עָרְבָה לְחִכּוֹ
ועוררה בִּמיוחד
את בלוטות
הטעם שלוֹ (שעבדוּ
שעות נוספות) כל
כך התפעל מהעוגה,
שהחליט לעשות
מעשה (אמיץ, למרות
הצנע) ולקנות את
העוגה הטעימה.
בְּלב רעֵב ניגש האיש
אל הקונדיטוריה
בְּשוּק מחנה יהודה
וּביקש מהמוכרת
עוגה 'שׁוֹן גַּט' (לא
פחות!). המוֹכרת
שמעולם לא
שמעה את השֵם המוזר
הזה, סָבְרָה
לְתוּמָהּ שהאיש
מדַבר סינית. שוּב
וָשוּב היא
שאלה אותו: "אולי
אתה טועה
בַּשֵּׁם? מעולם לא
נולדה עוגה
בְּשֵׁם זה "אמרה כִּמְבִינָה
עִנְיָן. אֲבל האיש
התעקש: "שוֹן גַט
שֵם העוגה" -
נחוּש היה בדעתו.
אז צץ במוחה
של המוֹכרת רעיון
מבריק. "מנַין אתה
מַכיר את העוגה?" שאלה
בְּסקרנות. בְּהתלהבות רבה
סיפר הקונה את
תולדות העוגה, ועל ה"דֵייט"
הטעים והבלתי נשכח
שחווה עימה. השֵם
'שון גט' לא הפסיק להדהד
בַּחֲלַל האולם, סיפר.
והשאר כבר
היסטוריה.
וּבָעיר עוד יסוּפר, איך
הפכה שאֵלה
תמימה (כַּזָּכוּר
כרטיס הביקור הקולינרי
בָּאולם) לְשֵׁם עוגה
נצחית. איפה?
רק בירושלים עיר הנֶצח
תבוא ותיבנה.
אורזת
את הבירה בַּאריזה
מְתַקְתָּקָה לְסֵפֶר
כיס כמו ציפור
פורשת כנפיהָ.
תמיד.
