"קח את בנך את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, והעלהו לי לעולה על הר המוריה" אומר ה' לאברהם. ואברהם מציית בלי היסוס!
קח את בנך, את יחידך זה, אשר אהבת, את גלעד, והעלהו לנו לעולה על מזבחה של האומה - אומרת האומה לנועם והוא מהסס!
שלא כאלוקים, האומה אינה דורשת מנועם את חיי גלעד, אלא רק את חירותו, וגם זאת רק למספר שנים, אך הוא מתעקש לסרב.
דברים אלה נאמרים בהיגיון קר מצד מי שלא ספג מימיו שכול מלחמות ושבי, ולכן כנראה, מושפע מהם ומעוצמתם במידה פחותה.
בניגוד לנועם, לאברהם היה "קל", הוא, כנראה, האמין/קיווה/ידע שהאל יחזור בו ברגע האחרון, והוא אחז בידו שלו את המאכלת. הייתה לו גם חלופה לקורבן המבוקש, אותו השה לעולה, שמלכתחילה היה ברקע, לכן יכול היה אולי "לשחק את המשחק"...
"השה לעולה" - 450 טרוריסטים לנועם אין "עסק" עם אלוהים, אלא עם אומה מתלבטת וגם לא עם אמונה, לכל היותר עם נאמנות, ועם תחושת השייכות. המאכלת אינה בידיו של נועם שליט! אלא בידי ארגון טרור, ולך תהמר על מה יחליט ארגון כזה בכל רגע. "השה" של נועם ואביבה הם 450 מחבלים חלקם, "עם דם על הידיים" רוצחים בפינו, גיבורים אל-מותים בעיניהם, שאחוזים לא בסבך, אלא מוחזקים בידיה של אותה האומה המבקשת לעצמה את הקורבן הקשה הזה...
למה אין בנועם קצת מאברהם? האם נועם הורג את קשיחותנו הלאומית ברכות המכניעה שלו? האם נועם הוא סמל להתמוטטות אמונתנו בדרכנו? לאובדן הנחישות?
האם אנו מסוגלים להתמודד מול נועם? האם אנו כאומה בסיכון, באמת חייבים משהו לנועם שליט ורעייתו? ואם כן, עד לכמה מגיע החוב הזה? מה זכות יש לו לנועם לדרוש מאתנו, מממשלת ישראל, את דמיו של בנו? מה אנו האשמים שנקלענו למצב המורכב הזה? באיזו זכות מוסרית מוריד נועם שליט אומה שלמה על ברכיה? איך הופך נועם שליט, מחוסר ברירה, לבן הברית החזק ביותר שיש לחמאס במו"מ המטורף הזה?
אך, אילו היה בנועם מקצת מאברהם, הוא היה פועל בניגוד להמלצות יועצי התקשורת שהתנדבו לעשות לו שירות (דב?), ובניגוד להמלצות כל חסידיו, היה נועם מכריז שהוא סומך על ממשלת ישראל, שתנהל את המו"מ הבלתי אפשרי הזה על-פי מיטב שיפוטה, בכל הזמן שיידרש לה, ובהתאם לאינטרסים הלאומיים של האומה.
אילו זה היה המצב, היו היום נועם ואביבה שליט גיבורים לאומיים של כולנו... אבל הם בסך-הכל ההורים של בנם גלעד! האם בכלל גורלו של בנם מצוי בידיהם? שמא כולו בידי האויב? איך ולמה הם נקלעו למצב המורכב והעדין הזה? מדוע נטל נורא זה מונח כולו על כתפיהם הצרות?
הרי עם האויב האכזר הזה אנו יודעים ומסוגלים להתמודד היטב, בנשקו שלו, בכוח ובאכזריות. אבל, האם אנו מסוגלים להתמודד מול נועם? האם קורי המוסר וההומניזם שתווינו מסביבנו, מאפשרים לנו בכלל להישיר מבטנו לנועם ואביבה?
"אנו חוזרים למצפה הילה" בחלומי, אני רואה את נועם מקבל צורה של אברהם בציור המפורסם של גוסטאב דורה, העקידה. הנה הוא עטוף בגלימה פשתן, מכנס מסיבת עיתונאים על פסגת ההר, ומודיע בדרכו השקטה המאופקת והביישנית, שהוא מניח בשבילנו את גלעד בנו על המזבח, הנה הוא אוחז בידו הריקה והרפויה את המאכלת שאיננה שם, אבל בוהקת באור השמש, ומכריז בקולו הרגוע, בטון הכמעט סתמי שלו, שהוא מקריב את בנו:
"לא עוד ראיונות, לא עוד פסטיבלים, לא עוד בלגאנים". "קולנו יידום מעתה", "אנו חוזרים למצפה הילה לפסגות הגליל אל השקט הקודם, אך בלי הרוגע, ואל האלמוניות החשופה". "הפקדנו היום בידכם את גורל בננו הקטן. תקריבו אותו למען תג המחיר של החטיפה וההתמקחות הבאה. החמאס לא יוריד אותנו ואת אומתנו על ברכיה"! האם יהיה לנועם את העוז להפוך כיוון ולהעלות את גלעד היום על מזבחנו הלאומי?
"מורך הלב" שפשה בקרבנו יידע כל חייל בישראל ויידעו כל אב ואם עברים ו/או דרוזים, שנפילה בשבי ארגון טרור, מחירה ההתחלתי הוא לפחות 5 שנים בצינוק חשוף מבודד! אלא אם יתמזל מזלו והוא יחולץ בפעולה צבאית. גלעד שליט יותר מאשר הוא "מופת" לחמאס, הפך בעל-כורחו מופת לאומי להתנהגות הפנימית שלנו כאן. "כל מי שייכשל ייחטף ויילך לשבי, אל לו לצפות לישועות! ועליו להכין עצמו למחירו הכבד של השבי".
יידעו אביבה ונועם שליט, שהם הפכו עצמם, שלא מרצונם, למשל ודוגמא להורי החטופים הבאים. נדע כולנו: לא עם האויב החיצוני אנו מתמודדים כאן, אלא מול "האויב הפנימי" הלא הוא "מורך הלב" הפנימי האנושי הטבעי כל כך, שפשה בקרבנו.
האמנם באמת מדובר במורך לב? או שמא יש כאן בכל זאת, סוג של חוסן פנימי? של הומניזם, של מידת הרחמים של הבנת הנקרה והתחשבות במציאות? תובנה בוגרת, המכירה בכך שאין, ולעולם לא יהיה, בכוחנו וביכולותינו המוסריים להביא את ארגון טרור כחמאס, לוויתור על מי מדרישותיו?
הכרה בעובדה עצובה, שלחמאס, כל ויתור פירושו חידלון של ממש ואילו לנו יש עדיין די מרווחי תימרון לקביעת מיני קווים אדומים כרצוננו...
הרהורים מוסריים אולמרט לא הפתיע בסירובו! כראש ממשלה, כפוליטיקאי הפועל בשמנו, אין לו יכולת אחרת, במלחמה המתמדת הזאת, מול סוג כזה של אויב. הרי מחר יידרש כל ראש ממשלה להקריב חיי לוחמים אחרים, במלחמה המתמדת מול ארגון עיקש ונחוש זה.
אויב, שמבחינתו, עצם הצלחתו לשרוד היא כבר ניצחון של ממש. הלא כניעה לדרישותיו היא בבחינת, לספק בידיו של ארגון, ששמנו לנו כמטרה לחסלו, ניצחון משמעותי מאוד. ניצחון שיהיה לו "עירוי דם" ממשי, שהוא הרבה מעל לשרידות כשלעצמה.
אז למה כל זה מגיע לו, לנועם שליט? למה כל הבוקה והמבולקה המוסרית הזאת, מגיעה לנו כאומה?
איך זה, שאין לנו כאן, אף מנהיג, אף פוליטיקאי, שמגלה את העוז המינימלי הנדרש? כדי לקום ולומר לנועם, לאביבה ולעם את האמת הפשוטה, הקשה והאכזרית כל כך. מנהיג שלוקח על עצמו את כל האחריות המוסרית הנדרשת ומקל קצת את הנטל הכבד מכתפיהם של ההורים האלה וההורים שיבואו אחריהם.
איך לא קם כאן מנהיג נחוש מספיק, וקובע לנו כמדיניות ברורה, לפחות, את
אמות המידה הראויות הבאות: - טרוריסטים רוצחים שהורשעו, אם יחונו, יהיה זה אך ורק כחלק מהכרה בנו ומתהליך שלום אמיתי! מה רע בקביעת רף נורמלי כזה?
- כל מי מאתנו, שייתרע גורלו, וייחטף, ייפצע, יילקח שבי על-ידי ארגון טרור, מוטב לו להילחם עד מוות על חייו! כי אין לו כרגע כל חלופה אחרת. נפילה בשבי ארגון טרור, משמעותה צינוק חשוך, סבל ובידוד מהעולם, למשך שנים רבות במקרה הטוב. הלא זאת המציאות?
- מדינת ישראל, ממשלת ישראל, צה"ל, יעשו כל צעד, לרבות מבצעי ומלחמתי, לרבות כאלה הכרוכים בסיכון חיי לוחמים נוספים, על-מנת לפעול נגד אותו ארגון טרור בכל מקום שיידרש. לרבות בשטחים טריטוריאליים אחרים, לשחרור כאלה שיילקחו בשבי.
זאת תהיה ההתחייבות הלאומית החברתית הנכונה. שלנו כלפי עצמנו, שלנו כלפי לוחמינו לדורותיהם, שלנו אל מול ארגוני הטרור.
מה יעלה בגורל גלעד? זה קשה, זה אכזרי, וזה מסוכן. זה מחייב ומגביל את יכולות התמרון והעמימות שכה נחוצים לפוליטיקאים כדי לברוח/לדחות הכרעות. זה יחייב לפעול, ליזום, ליטול סיכונים, וזה גם יגבה מחיר.
אך אם לא מוכנים לכך,
שיפסיקו לבלבל את מוחנו המותש! שייכנעו לתביעות האויב וייתנו לו את רצונו, ושייצא וכל תאוותו בידו...
הרי זה היה מקל על כולם. בעיקר על נועם ואביבה שליט. שוב לא יאמרו להם, שהתנהלותם מעלה את המחיר שתובע האויב, שוב לא ירמזו להם, כל מיני אוהדים תומכים ובעלי עניין, שאקטיביות או פאסיביות מצידם, קובעת או משפיעה על גורל בנם.
לממשלה הפתרונים? מדוע מגיע להם לשאת משא כבד ונורא כזה? האם לא מגיעה להם התחושה שנעשה באמת כל שניתן בעניינו של בנם? מדוע אינם יכולים להישאר ספונים בביתם באלמוניותם? מדוע לא ניתן להם לפחות "התענוג המפוקפק" לתלות את מלוא האחריות, את מלוא האשמה על ראש הממשלה? על הממשלה? על הצבא? עלינו ורק עלינו?
מדוע האומה ברוב אמפתיה, דורשת מזוג ההורים את עקדת חירותו וגורלו של בנם על מזבחה הלאומי? ואולי גם את קורבן שפיותו וחייו?
אין לי תשובות טובות לקושייה הזאת, האם למנהיגינו יש? האם לא הגיע הזמן שימצאו?
