|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
בדרך לגירוש מגטו לודז' [צילום: באדיבות בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'
|
|
הסופר אנדז'יי בארט, מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית, בחן את דמותו השנויה במחלוקת של חיים רומקובסקי, יהודי שהתמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' ● התוצאה: "בית חרושת למלכודות זבובים"
|
|
חיים רומקובסקי, יהודי שנולד ברוסיה וחי בפולין, התמנה על-ידי הנאצים לכהן כראש היודנרט של גטו לודז' ומילא תפקידו זה במשך חמש שנים. הוא נרצח על-ידי הנאצים. רומקובסקי נשמר בזיכרון הקולקטיבי כדמות שנויה במחלוקת. לאור חילוקי הדעות, בחינה מחדש של דמותו לא רק מתבקשת אלא משוועת לכך. הסופר אנדז'יי בארט, שהוא גם מחזאי ותסריטאי הידוע בגישתו הפוסט-מודרנית, עושה זאת ברומן (שתורגם על-ידי ענת זיידמן) "בית חרושת למלכודות זבובים" תוך עירוב של בדיה ומציאות. כשדמות היסטורית כמו זו של רומקובסקי שורדת את אבק ההיסטוריה המנוער מעליה כל פעם מחדש, במיוחד ביום השנה לשואה, טבעי שגם סרטים, תיאטרון, ספרות ואמנות חזותית ישתתפו במחלוקת. מנהיגים שנויים במחלוקת אינם חידוש במחוזותינו. חלקם מסולקים מהשלטון בכוח וחלקם פשוט מסיימים את תפקידם בטרם השלימו את הקדנציה. בתקופת השואה, יהודים התמנו כראשי יודנרט ודרכם הפעילו הנאצים את מדיניות השמד והרס קהילות יהדות אירופה. הדעות חלוקות לגביהם: חלקם זכו ליחס ראוי וחלקם נחשדו בחוסר תום לב. השאלה היא מדוע, או שמא, האם הם צייתו לנאצים ושיתפו פעולה בהשמדת יהדות אירופה? עם שאלה כבדת-משקל זו מתמודד הסופר אנדז'יי בארט ברומן שתורגם לאחרונה לעברית (ענת זיידמן). המקרה הספציפי שאיתו הוא מתמודד – חיים רומקובסקי – רק מחדד את ההערכה לכישוריו של בארט כרב-אומן בליבון סוגייה כל-כך רגישה. ארכיון המסמכים שעמד לרשותו של בארט מלמד כי מעמדו של רומקובסקי כראש היודנרט בגטו לודז' הקנה לו סמכויות שררה בלתי מוגבלות ולגיטימציה לקבל החלטות ולבצע אותן. חלק מהמסמכים ועדויות של ניצולים קובעים שרומקובסקי יכול היה להשתדל יותר למען בני עמו משום שהיו לו מהלכים בקרב הנאצים. אבל הוא העדיף להשלים עם "הסדר החדש". זכרו חקוק לפיכך כדמות מעוררת סלידה הראויה לדראון עולם. הוא מסמל ראש יודנרט שהצטיין בצייתנותו לשליט הנאצי והנהיג משטר דיכוי בפנים הגטו שמנע פעילות מקיפה של התנגדות בו. בארכיון המסמכים נמצאים גם כאלו המובילים את ההיסטוריונים להשערה שהמשטר החמור שהנהיג רומקובסקי בגטו לודז' ובעיקר רתימת הגטו לעבודה יצרנית עבור הנאצים, היו נכונים (!). ומאחר שחילוקי הדעות רק הולכים ומעמיקים, הזיכרון הקולקטיבי מתפצל לגוונים ומספק לנו מספר זוויות ראייה ופרשנויות לרוב, כגון הפרשנויות של הספרות, הקולנוע, התיאטרון, המוזיקה, סדרות הטלוויזיה ושידורי הרדיו, ולאחרונה גם אתרי האינטרנט. המשימה שהציב לעצמו בארט בספרו, הייתה להמשיך את הדיון בשאלה: מה היה קורה אילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר עד לשחרור העיר בידי הסובייטים (מה שמותיר את רומקובסקי באור חיובי)? האם גם אז ההיסטוריה הייתה שופטת לחומרא את רומקובסקי, שכיהן במשך חמש שנים כראש היודנרט? |
|
|
|
|
חיים רומקובסקי (1944-1877)
|
|
|
| "אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים"... | |
|
|
|
בבית המשפט הדמיוני שיצר בארט ברומן 'בית חרושת למלכודות זבובים' מתנהל דיון המגולל בפנינו את אופן התנהלותו של רומקובסקי בתקופה שבה ניתן לו חופש פעולה לא רק בניהול חיי הקהילה בגטו, אלא במיוחד במסירת רשימת שמותיהם של אלו שיישלחו ל"מחנות עבודה" מחוץ לגטו. הסנגוריה במשפט המבוים מלמדת שרומקובסקי היה אדם מאורגן לתלפיות. הוא גם הבין שאם גטו לודז' יהיה יצרני במידה המבוקשת על-ידי המפלגה הנאצית, יש סיכוי שהגרעין היצרני הזה בגטו ישרוד. והוא חתר לכך. גם כשקיבל הוראות מגבוה, והכין רשימה של 55,000 איש ואישה שיגורשו מהגטו על-ידי אנשיו של היטלר ויישלחו אל מחנות השמד, הוא הפגין כושר ניהול וביצוע שלקחו בחשבון את ההצלה של הגרעין היצרני בגטו. בהמשך, כשנדרש לערוך רשימת שמות של מעל 20,000 נפש ובה ילדים, זקנים וחולים העתידים להישלח לאותם מחנות, רומקובסקי עשה הכל כדי לצמצם את הנזק, ובמעמד מיוחד שכינס, הוא נאם בפני בני הקהילה ושפך את ליבו ( תקציר נאומו מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח): - "אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם...' (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – 'נעשה זאת אנחנו'... אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים... (יללות איומות)...
ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול".
המשפט הוא הספר. ההדגשים החוזרים על עצמם במשפט – ואלו משרתים את זווית הראייה ה"מקלה" של בארט על רומקובסקי – מבליטים את העובדה שקהילות יהודיות בפולין נמחקו לגמרי, ולעומתן גטו לודז' שרד שנתיים יותר מהן הודות לגרעין היצרני שייסד רומקובסקי בגטו. לא נותר אלא להודות שאילו הצליח גטו לודז' לשרוד עוד זמן קצר, עד לשחרור העיר בידי הסובייטים, היו ניצולים רבים מקהילה זאת. העובדה שמשחקת לידיו של בארט היא שעד היום אין הוכחות חותכות לשיתוף פעולה בין רומקובסקי לבין המשטר הנאצי, וזהו פתח המזמין פרשנות ופתיחה מחודשת של הדיון. בארט מחייב את הקורא להתמודד עם ממד זה. לרגע נדמה שכף המאזניים נוטה לטובתו של רומקובסקי – הוא היטיב להבין שאם ימשיכו לייצר - ישרדו. אך בארט מכוון את המשפט המבוים, המתנהל נגד רומקובסקי לאחר שחרור גטו לודז'. והוא חורץ את דינו בכל זאת לחומרא. מדוע? עדויות אופי הן אלו התורמות להכרעת דין זו. לפי עדויות אלו, עוד כשהיה רומקובסקי מנהל בבית-יתומים יהודי הוא נטפל והטריד מינית ילדים תמימים כדי לספק את יצרו. עדויות אופי נוספות מתארות כיצד דאג רומקובסקי לרווחתו הכלכלית בעוד בני עמו רעבו ללחם וסבלו ממצוקה כלכלית.
|
|
חופש הביטוי של יצירה ספרותית מרענן את האבק מעל העובדות וכך, מסיבות שאינן מקובלת או מוכרת לחוקרים, ההכרעה בדין המבוימת ביד אומן הלשון והדמיון הפוסט מודרני מספקת תובנה שגם ניהול נכון חייב להיות מלווה במאפייני אישיות המיטיבים עם הזולת ורואים את טובתו קודם כל. ומאחר שהעדויות מצביעות על אופיו המתנשא של רומקובסקי והדאגה שלו לעצמו לפני שנתן משהו לאחרים, הוא הורשע בדין.
|
|
| תאריך:
|
02/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/05/2011
|
|
תרצה הכטר
|
|
הסתכלות פוסט-מודרנית על גטו לודז'
|
|
"למה לגרמנים להפציץ את לונדון ולאבד בנזין? פשוט יותר שהגרמנים יפציצו את ברלין והאנגלים את לונדון".
|
|
|
|
|
ג'ויס קרול אוטס הינה סופרת אמריקנית שאינה ידועה ביותר בישראל למרות שמעל ל-10 ספרים שלה תורגמו לעברית והייתה מועמדת לפרס נובל לספרות. המחזה" ליקוי" שכתבה מועלה כעת על-ידי קבוצת התיאטרון הירושלמי. קבוצה זו קיימת כבר כ-25 שנה ומעלה הצגות בדרך יחודית ומקורית כאשר יעודה לחבר בין התיאטרון המערבי ושפת המדרש היהודי. הצגת "ליקוי" הנה הראשונה שהתיאטרון מעלה שאינה קשורה בצורה כל שהיא ביהדות או ישראל.
|
|
|
|
|
כאשר מדברים על עידן המידע הרב-ערוצי והשפעתו על החברה בארץ ובעולם, מרבים לציין את הצדדים השליליים שלו, דוגמת חשיפת יתר, חדירה לפרטיות, עודף מידע ואתרי הדלפות דוגמת ויקיליקס (Wikileaks). אבל כאשר זה נוגע לאירועים כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המצוין היום (ב'), מתחזקת התחושה שבמקרה הזה, כל אותם חסרונות - באמת ולכאורה, הופכים ליתרונות. שכן עידן המידע מסייע לאנושות כולה לממש את הצוואה המרכזית של קורבנות השואה: לזכור ולא לשכוח.
|
|
|
|
|
המהומה התחילה כשפרופ' רות הלפרין-קדרי - העומדת בראש מרכז רקמן - הזמינה את נציבת זכויות האדם של האו"ם נבי פלאי לפאנל שולחן עגול בפקולטה למשפטים באוניברסיטה. תא סטודנטים העונה לשם "הפורום למען ארץ ישראל" פנה להנהלת האוניברסיטה בבקשה לבטל את הזמנתה. לטענת הסטודנטים, השופט גולדסטון הוא חובב-ציון בהשוואה לנבי פלאי. הם הפנו את ההנהלה להתבטאויות אנטי ישראליות קשות של הנציבה, הכוללות בין השאר את האשמת ישראל ב'רצח בדם קר' של פלשתינים, ב'הפצצת בתי חולים ללא סיבה', ב'הוצאות להורג ללא משפט', ב'אלימות חסרת מעצורים כנגד משלחת סיוע הומניטרי' [במשט המרמרה] ועוד.
|
|
|
|
|
לא כל יום קם היסטוריון ומודה בשינוי גישתו כלפי נושא מסוים. עם פרסום ספרה על מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה, 'קפה הבוקר בריח העשן' בהוצאות 'עם עובד' ו'יד ושם', מציינת פרופסור דינה פורת שכאשר החלה לפני חצי יובל שנים במחקריה בנושא, דעתה הייתה כדעת רוב הציבור דאז. לפי דעה זו, הישוב ומנהיגיו כשלו בתקופת השואה ולא הצליחו להציל את יהדות אירופה, אולי גם לא רצו או לא ניסו, וכמותם כשלה החברה בארץ בקליטת הניצולים. עם הזמן, ולאחר בדיקת אלפי תיקים בארכיון הציוני וחומר רב אחר, הגעתי למסקנה שזו דעה שטחית מאוד שלא התבססה על עובדות", אומרת פרופ' פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו שבאוניברסיטת תל אביב.
|
|
|
|
|
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
