הרפורמה המשפטית - הכרחית

אחרי הופעת אביחי מנדלבליט בראיון אצל אילנה דיין, (ערוץ 12, 9.2.2023) ברור שהרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן, היא תולדת עיוות מצטבר של פעולות התנשאות והשתלטות משפטיות של חוגי האליטה בישראל על הדמוקרטיה. פעולות אלה מקורן בהשקפה פוסט-מודרנית וגלובליסטית, אך לא פחות מכך ברצון לשמר הגמוניה שלטונית מקומית של קבוצות שמצויות בדעיכה דמוגרפית ובמשבר מוראלי אחרי הפסדן בבחירות האחרונות.

גורם מכריע ביצירת המשבר החוקתי בישראל, היא המהפכה המשפטית של אהרן ברק, שתחילתה בחוק כבוד האדם וחירותו. במקורו נועד החוק להגן על זכויות הפרט מפני עריצות הממשל אך בידיו המניפולטיביות של ברק ותומכיו ובהדרכת אינטרסים של הגמוניה דועכת, היה להפיכה שיפוטית שאין להרהר אחריה ובמשך תקופה ארוכה גם אסור היה לערער עליה. נדרש דור שלם של התפתחות החשיבה הציבורית והמדינית של הרוב בישראל שלא קרא נכון את המפה הראשונית של התהליך. משחלחלה ההבנה לתודעת הרוב היהודי במדינה, השתחרר הוא מהקיפאון והביא למהפך הפוליטי של הבחירות האחרונות במטרה לשנות.

בדרך שאיננה מקרית, הקו החוצה את המחנות הניצים כיום על הרפורמה מחלק את הציבור לאורך קווי בידול נוספים שחלקם שסעים חברתיים מוכרים עוד מימי המדינה שבדרך. משבר ההגמוניה המשפטית¹ המוצגת כתחליף להליכים דמוקרטיים במדינה יהודית ודמוקרטית, משקף הצטברות של מחלוקות ושהופכת למשבר לאומי רחב. משבר עמוק אחד הוא יחסי דת ומדינה ומתבטא בפועל בשונות ההבנה לגבי מהותה של מדינה יהודית שלה משטר דמוקרטי: היכן גבולותיה של יהודית והיכן אלה של דמוקרטית. משבר שני קשור לתיחום הגבולות בין רשויות השלטון בדמוקרטיה זו, ולשאלה מיהו הריבון בה: איזו רשות היא הפוסקת האחרונה (נציגת הריבונות) במחלוקות בין רשויות השלטון - או עד היכן אמור הריבון להעניק למיעוט בציבור סמכות ערעור על רצונותיו ותוכניותיו לעיצוב פניה של המדינה. במקום ששאלה זו פוגשת אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואידאולוגיים חלוקים, נוצר קו השבר. במחלוקת בסיסית בין רוב למיעוט בדמוקרטיה השאלה היכן גבול יכולתו של המיעוט להפעיל זכות וטו נגד רצון הרוב - היא שאלה קריטית. נראה שבפועל אין גבול קבוע כזה והגבול המעשי הוא כמותי - כאשר המיעוט קטן יחסית סיכוייו להפעלת וטו בשאלות לאומיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות - שואפים לאפס. לכן, דווקא אז נדרשת רגישות באכיפת רצון הרוב על המיעוט ועדיפה דרך ההידברות והפשרות על דרך האכיפה. במציאות הישראלית הנוכחית, המהפכה השיפוטית של ברק לא נחשבה בעיני מבצעיה כניסיון של המיעוט להכתיב מהלכים לרוב, אלא כהתפתחות טבעית של תהליך הנובע כביכול מחוק כבוד האדם וחירותו. הייתה זו טעות או גניבת דעת, ו"באי-הבנה" זו טמונה חריפות המשבר הנוכחי.

במאמר: "האם ישראל היא מדינה חילונית?"² הראיתי על קצה המזלג ובהסתמך על נתוני הלמ"ס, שבחינת שאלה זו על יסוד עדוּת הישראלים עצמם על השקפתם - התשובה היא שלילית. הווה אומר כי הטיעון הנשמע לעיתים כלפי ה"ימין" הפוליטי שהוא תומך בניתוב המדינה לקראת הדתה יתרה, שגוי מיסודו. כבר היום ישראל איננה מדינה חילונית, אבל יש בה חוגים חילוניים נרחבים.² עם זאת ישראל איננה מדינה קלריקלית, אך לרבים בתוכה זיקה חזקה ומגוונת למסורת ישראל.³ לכן, השיח השמאלני הקיצוני המבקש לאכוף על כלל הציבור ממשל של הפרדה בין דת למדינה (כמקובל במערב הדמוקרטי) הוא בלתי-רלוונטי. יהדות איננה נצרות או איסלאם ואין להתעלם מכך או לעקוף באמצעות הגמוניה משפטנית מלאכותית את עובדות היסוד בהווייתו של העם היהודי. קשיים אלה ערב מלחמת השחרור ובלחץ המלחמה המתקרבת, לא ניתנו אז לפתרון מתוך ישוב הדעת וגיבוש עמדות ממוסד ועל-כן, ישראל חסרה חוקה עד עצם היום הזה. עובדה זו אינה גזירה משמים ומחויבת המציאות לעד. הפתרון לה הוא בחקיקת חוקה ולא בהפקעת הריבונות מידי הריבון באמצעות מניפולציות משפטיות.

אלה בפועל הן תפקידה ומטרתה של הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן.

על עובדות אלה עמדה החונטה המשפטית השלטת כיום בישראל עוד בשנות ה-90. הפתרון שהמציאה וכפתה על הציבור בשורת מניפולציות עוקפות חקיקה היה שימוש בזכויות הפרט (פוסט-מודרנה מואצת) לחקיקת חוק כבוד האדם וחירותו, שנועד הצהרתית להגן על זכויות היחיד נגד עריצות השלטון. בפועל הפך הוא בשורת פסיקות ופרשנויות מניפולטיביות למגן המיעוט נגד זכויות וסמכויות הרוב הדמוקרטי. כך סורסה כמעט כל הכרעה בשאלות פוליטיות, לאומיות, תרבותיות ואחרות בשם אותו חוק ובחסות מעמדו של בג"ץ שלא למטרה זו ניתן לו, ונוטרלה הסמכות המשילותית של הכנסת והממשלה. בשנים האחרונות הפכה הרשות המשפטית בראשות בג"ץ לסמכות העומדת מעל לחוקי הכנסת או למעשה פטורה מהם. אף אחת מהמחלוקות הגדולות שזעזעו את המדינה ב-20 השנים האחרונות לא נבעה מבעיות בהן פעלה הכנסת בניגוד לסמכויותיה אלא מהתערבות בג"ץ ושלוחיו ביכולות המשילות של שתי רשויות השלטון שאינן כפופות לו אלא לחוק. ובאין חוק מסודר ואוכף-כל הפכה השפיטה תחליף לחוק ולפסיקות ללא רסן ולתהליכים ללא בקרה חיצונית ללחם חוקנו. זהו יסוד המשבר הנוכחי ואותו באה הרפורמה לתקן. ברור שחלק חשוב בתיקון פירושו החזרת הרשות המשפטית לממדיה האמיתיים ומי שדעתו אינה נוחה מכך - מתמרמר.

העימות הנוכחי היה צפוי. מקורו בהתחזקות גוש הימין בשני מובנים: דמוגרפיה ואידאולוגיה. ההתחזקות הדמוגרפית החלה מסכנת את יכולתו של השמאל-מרכז להציב חסמים פוליטיים על דרכן של ממשלות ימין באמצעות ממשלות-שילוב או ממשלות שמאל-מרכז. הימין התגבש סביב הליכוד שהפך למפלגה העיקרית והציב בראשו את נתניהו כמנהיג מלכד ואומן הפוליטיקה הפנימית. בתחום האידאולוגיה החל הימין להפנים שחרף היותו רוב במדינה אין הוא מצליח לממש מדיניות כלבבו בגלל החסמים המשפטיים השרירותיים של בג"ץ. מוסד זה הפך לרשות "עליונה" מטעם עצמו על כל רשות אחרת ופיתח מנגנוני פעולה מגבים ומסייעים בשילוב עם המרכז הפוליטי.⁴ הצורך לרסן את יומרותיה של מערכת המשפט הלך ותפח במהירות. בראשית דרכו הפוליטית הארוכה משנת 2009 בה חזר לראשות הממשלה סבר נתניהו שיהיה מסוגל לפעול כהלכה חרף אילוציו וטירפודיו של בג"ץ, אך לבסוף הבין שגם בבג"ץ מתקיים המשפט: הכוח משחית. או אז החל בהדרגה במהלכים לריסון המערכת המשפטית והחזרתה למסלול החוקתי הנכון, ובכך יצר איום חמור על המערכת והחוסים בצילה. האיום שנוצר באופן זה על הגמוניית מערכת המשפט קבע את גורלו, והציבו כמועמד לדין בהאשמות ובתהליכים שתוצאתם הבלתי-נמנעת תהיה סילוקו מראשות הממשלה והליכוד.

האוליגרכיה המשפטית הניחה שכך שתוכל להחליש את הימין ואולי לפורר אותו כליל וכך לשמר את ההגמוניה השלטונית "הסמויה" שלה. החייל שנבחר לקדם מטרה זו היה מי שמונה ע"י נתניהו "בימי התום שלו" ובטעות ליועץ משפטי לממשלה: אביחי מנדלבליט. האיש שהיה במקורו בית"רי, ימני, ושומר מצוות - בן לאיש חרות מובהק, התקדם יפה בתפקידיו הציבוריים ואחרי שהיה לפרקליט הצבאי הראשי ומונה לדרגת אלוף בצה"ל, מונה ע"י נתניהו למזכיר הממשלה ולבסוף ליועץ המשפטי לממשלה. תפקיד היועמ"ש הוא השרירותי ביותר במרחב המערכת המשפטית אחרי נשיא בית המשפט העליון. הוא שמחליט נגד מי תיפתח חקירה פלילית ומה יהיו סעיפי האישום בכתבי האישום שיוגשו נגד חשודים. הוא שמנהל ומפקח על תהליכי החקירה שמבצעת המשטרה - להב 433 ואחרים, והוא שמאשר - באילו אמצעים "פירוטכניים" משל השב"כ וזרועות הביטחון ובאילו היקפים ייעשה בהם שימוש לצורך חדירה לפרטיות באיסוף המידע. הוא גם זה שמחליט על משך החקירה והיקפה - בארץ ובחו"ל. במילים פשוטות הוא המכין את "חבל התליה" שעליו יתלה האדם או האובייקט שברעתו חפצה מערכת המשפט.

וכאן טמון "הכלב": מקצועית הוא רשות "עצמאית" שאינה כפופה לשום גורם מלבד... בג"ץ. ולכן אם יקבל גיבוי מבג"ץ הוא חסין-אש מכל בחינה ציבורית שהיא. למעשה הוא ובג"ץ אינם חייבים דין וחשבון לשום גורם ציבורי מפקח בניגוד לכל רשות ממלכתית אחרת. הרשות היחידה שפטורה מפיקוח מנגנוני חיצוני היא הכנסת ואף היא כפופה לבקרת התקשורת ולמעורבות של בג"ץ ורשויות אחרות ובעיקר לביקורת תקופתית של כלל הציבור - בבחירות.⁵

רצונו של מנדלבליט להמשיך ולהתקדם בסולם המקצועי לא היוותה סוד במרחב הציבורי. עבורו - בדומה לרבים אחרים שקדמו לו בתפקיד היועמ"ש - התחנה הבאה בקריירה אמורה הייתה להיות בחירה כשופט לבית המשפט העליון. אם אישים בתחום המשפט כפרופסורים גביזון, פרידמן, מידן ואחרים לא הגיעו לכס ללא אישורו/הסכמתו של השופט (בדימוס) ברק, גם למנדלבליט לא היה שום סיכוי אילו העמיד עצמו מול המילייה המשפטי העליון במאבק לחיסולו הפוליטי של נתניהו. בשפה המשפטית נוהגים לכנות זאת ניגוד עניינים. מנדלבליט נמצא בניגוד עניינים חמור עם נתניהו מרגע שנדרש לשרת בפועל את המגמה הפוליטית בכסות המשפטית להדחתו. להוותו, נתניהו לא ראה את ה-9D הזה מתקרב וכשהבין - היה כבר מאוחר. המאבק על ההגמוניה השתלט על הפוליטיקה והפך למאבק על אופיה ומנהיגותה של מדינת ישראל; בעיצומו של משבר זה אנו ניצבים עתה. הזרם הפוליטי שיפסיד במאבק זה יאבד לתקופה ארוכה את יכולתו להשפיע פוליטית במדינה והשינויים להם הוא מתנגד יבואו לכלל מימוש בהיקף נרחב.

באותו ראיון של מנדלבליט חוזקו ההנחות וההערכות האמורות לעיל כמעט במלואם.מנדלבליט הוא האמצעי המשפטי החשוב ביותר בשרשרת האירועים שחוללה את המשבר הנוכחי. אינני יודע אם הפסימיזם שהשמיע בדבריו הוא תקווה או הערכה לבלתי-נמנע במה שהוא רואה כיום בין השאר כמעשה ידיו. ככל הנראה כלל לא העריך שיהיה חלק כה מרכזי במשבר כה חמור כאשר החל במערכה. אולם השתלשלות הדברים מחזקת את סימני השאלה סביב ארבעה נושאים קרדינליים: א. תפקידו של היועץ המשפטי ומערכת הבקרה האזרחית הרופסת שסביבו. ב. סיפור עסקת הטיעון של נתניהו בה היה מעורב גם השופט ברק. ג. מקרה נתניהו כמקרה קלאסי של ניגוד עניינים בין תובע כללי המוגדר כיועץ לרו"מ נבחר ומכהן. ד. קרבתו הרבה של מנדלבליט לנתניהו. מנדלבליט כיהן לצד נתניהו בתפקידים רגישים ובמערכות יחסים מיוחדות (שבלעדיהן לא היה מגיע לתפקידי אמון. השאלה המתבקשת בנסיבות אלה היא מתי "הבין" שאפשר שנתניהו טועה בהתנהלותו הציבורית בשאלות "ניקיון כפיים" והיכן היה כאיש-אמון שלא הזהיר אותו על כך מראש אלא בחר להכשילו? האם ראוי לבחון את מעשיו של מנדלבליט?

למרות שהוזמן לראיון כחלק מהמערכה הציבורית נגד הרפורמה המשפטית, בפועל דווקא חיזק סיפורו את הצורך בה ואת הדחיפות שיש להקנות לתהליך כולו.