מבעד למסך הבערות הדתית

התנ"ך מספר את קורותיו של עם האלוהים. זו הפסיכולוגיה שהורגלנו בה כאלף שנים: אלוהים בראשנו, בעוד שהנביא והמלך היו נציגי העם מולו. הפוליטיקה המופיעה בספר הספרים התנהלה בשני מישורים גלויים, לא רק בינינו לבין עצמנו ומול אומות העולם, אלא גם במישור המטאפיזי, מול אֵל שכרת עמנו ברית שבה התחייב להובילנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה, לא רק בהיותנו במולדת, אלא גם מחוצה לה.

אך מה עושים במצב שהאב נעלם, כלומר נביאיו נעלמו? ילד יתום משרך דרכו ברחובות החיים. בפעם הראשונה, כך מסופר, עשינו עגל. המוני העבדים שאך עתה יצאו מסמכות אדוניהם בעקבות משה, נבהלו למצוא עצמם לבד במדבר. זה היה מוקדם מדי. לכן ביקשו תחליף. ואחרי החורבן הראשון במאה השישית לפנה"ס, כשגולי יהודה בבבל ראו שהעמים הגולים נטמעו ונעלמו, חשבו שכך יהיה גורלם. "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ", אמרו ליחזקאל הנביא, והוא שב אליהם עם חזון היסטוריוסופי אדיר ממדים בדמות בקעה מלאה עצמות יבשות הקמות לתחייה, "חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד". עוד לא אבדה תקוותנו, הודיע להם בשם האל, אתם עתידים לשוב הביתה: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם...".

אבל רוב הזמן התנהלנו בשבילי ההיסטוריה עם אמונה ללא תשובות. הנבואה נעלמה ונותרנו עם הברית בלבד. משה צפה זמנים כאלה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא...". יום ארוך בן אלפי שנים. מה עושים עכשיו? במאה השנייה לפנה"ס השיבו החשמונאים: עצמאות מדינית המאפשרת עצמאות רוחנית. ואחרי שנחרבנו שנית במאה הראשונה לספירה, ועצמותינו התפזרו ברחבי העולם, כיצד הסתדרנו? באמצעות שתדלנות בחצרות שליטים ותמרונים פוליטיים לביטול גזירות.

הביטוי היחיד בספר הספרים למצב "הסתר הפנים" שאפיין את רוב שנות קיומנו, היא מגילה קטנה בת 167 פסוקים הנקראת מדי שנה, ולא בכדי. מגילת אסתר היא הספר היחיד במקרא שאלוהים לא מוזכר בו. היא יוצא מן הכלל המלמד על הכלל: הגיבור המרכזי של התנ"ך אינו האל אלא עמו, ובכך שונה המקרא ממיתולוגיות של עמי העולם העתיק. היהודים במגילה רחוקים מארצם ונתונים לשלטון הפכפך שבזמן קצר מצווה על השמדתם והצלתם גם יחד. המלך נתון לגחמות ולהשפעת יועצים, ומודרך על-פי רגשותיו. תאריך השמדת היהודים נקבע בהטלת גורל, הוא הפּוּר, (מכאן: פורים), וכך מביא עד לאבסורד את הפוליטיקה המוזרה שבסִבכה נאלצו היהודים לתמרן כדי לשרוד.

אין זכויות לנשים באותה ממלכה והן משמשות קישוט להתנאות בו. ובכל זאת, מי שמניעה את העלילה היא צעירה יהודייה שנלקחה בעל כורחה לחצר המלך והופכת למלכה. כשמתפרסמת גזירת ההשמדה ובעולם חוגגים אויבינו, היא נתבעת לפעול למען עמה. בתחילה היא נרתעת שכן היחשפותה תביא עליה כליה, אבל מרדכי דודה מלמדה שיעור על זמני הנוגע לעצם חיינו גם כיום, למראה יהודים בעולם המהססים אם לפעול לטובת עמם וארצם מול הממשלות במדינות שבהן הם חיים במקרה הטוב, או מבזים את ישראל בפומבי במקרה הרע: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ! וּמִי יוֹדֵעַ, אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". אם תהית, מדוע הגעת לכס המלוכה - לא למען קריירה אישית או תהילה מדומה, אלא להציל את עמך. יש לך הזדמנות להיות השליחה, אך אם תימנעי, יעמדו לנו מצילים אחרים ואת תיעלמי מן ההיסטוריה.

במובנים רבים, סיפור המגילה דומה לסיפור יוסף. גם הוא הגיע בעל כורחו למצרים לאחר שאחיו מכרוהו לעבד, ובתהליך מייסר מצא עצמו לבסוף בצמרת האימפריה. לנוכח הרעב הכבד, הוא מביא את משפחתו המורחבת אליו וכך מציל אותה. לאחיו הנדהמים הוא מסביר: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם (אל תכעסו) כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם", ובהמשך הוא מדייק: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". יוסף מזקק את הדגם ההיסטוריוסופי בספר היסוד של עמנו: על פני השטח יש מלחמות ומריבות והאחים מוכרים את יוסף כדי להיפטר ממנו, אבל מתחת לפני השטח פועל זרם מעמקים המוביל את משפחת יעקב להיבלע ברחם המצרי כדי להיוולד ממנו בסערה לאחר מאות שנים כעם משוחרר.

הרב קוק כינה את שתי הקריאות הללו של ההיסטוריה: הסתכלות סיבתית והסתכלות מוסרית. יוסף המושלך לבור אינו יודע באותו רגע, שדווקא המקום הנורא הזה יוביל אותו להצלחת חייו, לשם כך נדרש לפרספקטיבה של חיים. ומיוסף אלינו, כל אחד והבור שאליו הושלך, דור דור וצרותיו. זה רק זמני, לימד הנער שבגדו בו פעמיים ונאלץ לבלות שנים בבור הכלא. לבסוף "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ".

מגילת אסתר הייתה יישום של המבט הכפול על המציאות, אך ללא ההסבר התיאולוגי המפורש. זה קשה, לפתח חטאת רובץ, לפתח הסתרת הפנים רובצת חטאת האבסורד, כאילו אין משמעות לקיום. דווקא אלבר קאמי שאחז בפילוסופיית האבסורד, כתב בספרו המופתי "הדֶּבֶר", שהאסון נוחת על בני האדם שעה שהם "חושבים על עצמם" ושוכחים "דרכי ענווה" להקדים תרופה למכה. כשעסוקים בעצמנו ובמסכֵּנוּת הקיום האבסורדי, אין מקום למחשבה אחרת, עליונה יותר. לכן באה מגיפה (או אסון אחר), ומסלקת את המחשבה הממאירה המאכֶּלֶת, וכך מנקה את התודעה הישנה (ה"קונספציה") לקראת הבנה חדשה של הקיום.

ליהודים שחיו במלכות אחשוורוש היה נוח להיחשב עדה דתית. גם לשלטון הפרסי היה נוח. לעדה דתית אין שאיפות מעבר לחיים אזרחיים, כלומר אין שאיפות לאומיות. הקונספציה הזאת הרדימה את היהודים מלראות את הסכנה. אך כמו בפעמים אחרות בהיסטוריה, המן מזהה את האמת הלאומית המסתתרת מאחורי המסכה הדתית, וחושף אותה בפני המלך: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". וגדולה הסרת הטבעת שהעירה את הגרעין הלאומי הרדום לעמוד על נפש העם.

העולם הנוכחי הוא עולמה של המגילה. הקריאה בה במשך אלפי שנים הכינה אותנו לקיום בעולם ללא התגלות, שבו עלינו לתמרן בינות לזרמים הפוליטיים העולמיים, כדי לסכל את עצתו של ההמן התורן. בתשובתה למרדכי, אסתר מלמדת שהמפתח להצלחה במשימת ההצלה הוא ההתכנסות פנימה אל הגרעין הלאומי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... וְצוּמוּ עָלַי... וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ...". ציפוף השורות בתוכנו משדר לאומות העולם שלא יצליחו לסכסך בינינו מכיוון שהפעם מדובר במלחמה קיומית, כי לא אבדה תקוותנו. מעולם לא אבדה.