נְבָלָה דרוזית

את הדברים הבאים כתבתי עוד בטרם נודע על ההתפרעות הדרוזית באמבולנס שהוביל פצועים מסוריה לטיפול רפואי בישראל. עתה משאני שולח אותם לדפוס, והמעשים הונדלים של פראי-אדם דרוזים הולכים ומתבררים, אין מנוס מלגנות את האירועים בכל פה, ולהזהיר את העדה מפני המשך התנהלות פראית ובלתי-חוקית בנוסח זה. אין ספק שאם תדרש פעם עזרה לאחיהם בסוריה, הם יזדקקו להרבה מאוד רצון טוב מצד הציבור הישראלי. בדפוסי התנהגות כאלה אין סיכוי שיזכו לכך. מוטב יראו בדברים הללו, אעל-פי שאני אומר אותם בשמי בלבד, אזהרה חמורה וקריאה למנהיגי העדה להתעשת ולהחיל את מרותם על מי שעשוי לגרום לכולנו נזק בלתי הפיך. בכל מקרה, את מבצעי הונדליזם יש לאתר בהקדם, להעמיד לדין ולהעניש בכל חומרת הדין.

לנו כיהודים קל להבין את הקושי, הדאגה ונהמת הלב של הדרוזים בישראל שמזלם שפר עליהם, מול אלה שנמצאים במוקד הסערה מעבר לגבול, בסוריה. אבל זה דינם של יהודים במדינות ערב מזה שנים רבות, כמעט בכל פעם שהתחוללו בהן אירועים פוליטיים או דתיים סוערים וזה דינם של מיעוטים אחרים במדינות מוסלמיות ולא מוסלמיות (למשל בבלקנים), שנקלעים לסכסוכים מקומיים אלימים, והם ראשונים לשלם את מחיר חוסר ההומניות המשתלט על החברה שבתוכה הם חיים.

הדרוזים בישראל חייבים להבין שהמצב הנוכחי הוא תולדה של בחירה. בחירה של הדרוזים הסורים לחיות בחסות ה"קצב מדמשק". לעיתים קשה לדעת מראש מתי נדרשים לשם את מחיר הבחירה, אבל במציאות נוסח סוריה, לא מהיום ולא רק בימי אסד הבן, סובלנות, ריסון ומשפט הוגן אף פעם לא היו סימן היכר של המשטר. מה שקורה בסוריה, עשוי להתחולל מחר, בעוד חודש או בעוד שנה גם בקרב העדה הדרוזית בלבנון. ואעפי"כ, מנהיגה הוותיק ג'ונבלט, עדיין מאמין, לתומו או בעיוורונו, שהוא יודע להסתדר שם בכוחות עצמו, ורואה בישראל גם כיום אויבת. כדאי שלא נשכח זאת ביום פקודה.

הדרוזים הישראלים חייבים, אני מדגיש חייבים, ללמוד לרסן את עצמם, להמנע מהשמעת איומים וגינויים כלפי מדינתם ולהבין שקל מאוד לפרק מה שנוצר בעמל רב במשך עשרות שנים. הכל מושתת על אמון, ועל כיבוד הריבונות והחוק. ברגע שינותק חבל הטבור הזה, ישתנה מעמדם שינוי דרמטי, ואפשר שלעולם לא ישתקם עוד.

עם ישראל לא יוכל לסבול גייסות חמישיים בקרבו. ראשית, הוא סבל כבר מספיק בהיסטוריה הארוכה שלו; ושנית, המדינה קטנה מדי מכדי שתוכל להכיל בו-זמנית אזרחים נאמנים וגייסות חמישיים - אויבים מוסווים, או ידידם על תנאי. לכן ההתפרעות שהיינו עדים לה בימים אלה סביב האמבולנס נושא הפצועים חייבת להעלם. ההתנהלות הדרוזית במקרה זה - ואין זה משנה שמדובר בקומץ פראי-אדם חמומי-מוח שעשו בפועל את המעשה. עד לעשייתו היו "נורמטיביים", ועתה הם פושעים ואפשר שאפילו אויבים...; זה אינו מועיל ואינו חכם, אבל זה כאן בכדי להשאר.

אין ספק שלישראל יש עניין לקיים ולשמר קשר טוב עם מיעוטים לאומיים במזרח התיכון שאינם נמנים על הגוש הערבי העקרי (המוסלמי-סוני) באזור הצפון קיימות שתי קבוצות כאלה - הכורדים והדרוזים. קיימות קבוצות קטנות נוספות, ובכללן הנוצרים, אבל משקלן המעשי והפוליטי בטל בשישים. מהדרוזים של לבנון אכלנו כבר בעבר לא מעט קש. על כן חשוב שאחיהם החיים עימנו כאן, לא יאכילו אותו עוד מן התבשיל הקלוקל הזה; וכך גם אחיהם בסוריה. לגבי הדרוזים בסוריה, אם לא עשו חשבון נפש מוקדם יותר, כדאי שיעשוהו מהר ויביאו לידיעת ישראל את עמדותיהם והצעותיהם. ההתפתחויות כאן נזילות מאוד ודורשות הסתגלות של כולם לכך.

לאור האינטרס הישראלי הבסיסי, והיה ויתברר שיש על מה לדבר עם הדרוזים בסוריה, חשוב שישראל תעצב מדיניות שתומכת בגוש הדרוזי כפי שהיה הדבר עם הכורדים של ברזאני בעבר. למעורבות ישראלית חכמה, חלקה גלויה וחלקה סמויה, אך מוגבלת במטרותיה, יש יתרונות לא מעטים וחשיבות מעשית ואסטרטגית רבה במציאות המתהווה עתה לאורך גבול הצפון שלנו. ישראל צריכה ל"הנדס" בשכל רב ובזהירות את מעמדה באזור מחדש, וזאת ניתן להשיג ע"י פסיביות וקוצר-ראות. האיום האסטרטגי העקרי הוא האיום האירני. איום זה מתמקד ביצירת רצף טריטוריאלי בין אירן לים התיכון - רצף שעובר דרך עירק, סוריה ולבנון - ונשלט ע"י אירן או "פרוקסיס" שסרים למרותה באופן מלא דוגמת חיזבאללה.
האם הדרוזים מאבדים את הצפון?!

בימים האחרונים היינו עדים לארבע התפתחויות מדאיגות בהתנהלות העדה הדרוזית:

• ניסיון להכתיב לישראל מדיניות ביטחון בתחומי חזית הצפון;

• נסיון למנוע מישראל לנהל מדיניות הומנית סבירה בעניין הפצועים מסוריה המגיעים לגבול;

• איומים על כוונות להפר את החוק ולצאת לסוריה להלחם גם ללא אישור שלטונות ישראל;

• איום להפר את הברית ההיסטורית לפיה משרתים הדרוזים בצה"ל כאזרחים נאמנים של ישראל.

פרשת תקיפת האמבולנס היא צרוף של שני הסעיפים ב' ו- ג', בבצורה בוטה ובלתי-נסבלת.את המגמות הללו יש להשקיט מיסודן, ואם צריך אזי לדכא, משום שכל חולשה ואזלת-יד עשויה להתפתח למרד מוצהר או מרד בפועל ולחולל כאן אסון אמיתי.

• בעוד לא קשה להבין את הדאגה הדרוזית לאחיהם בסוריה, לא קל להבין מהיכן ההיסטריה והפניקה, כשאחיהם בלבנון מגלים איפוק הדומה דמיון מוזר לשוויון- נפש. מן הדברים שאמרו גורמים בכירים שונים בישראל מראש-הממשלה ו"דרומה", ברור שישראל אינה מתכוונת להניח לאנשי ג'בהת אל-נוסירה לפגוע במתכוון ובשיטתיות בדרוזים שבאזור א-סוידא - דרעה ולמעשה במרחב שבין הר הדרוזים לגבול הדרומי של רמת-הגולן. מן העיתונות אנו למדים שדיווחים ברוח זו הועברו לאנשי ג'בהת אל-נוסירה, והואיל ואנשיהם נמצאים במרחב זה ובקרבת הגבול עם ישראל, לא כדאי יהיה להם להתגרות בישראל ולגרום לה להתערב בלחימה באזור זה באופן ישיר או עקיף. בכל מקרה, רמת התככנות בלחימה המבולגנת בסוריה אינה פשוטה ואינה צפויה וישראל צריכה להכין מענה למקרה ששיקולים שונים מאלה הידועים לנו יביאו את המורדים לחמם את הגזרה, או ששינוי פתאומי בתמונת החזית יצור ראקציה בלתי צפויה. אפשר גם שפעולה חריפה של המורדים או של גורם אחר, תנבע דווקא מרצון לערב את ישראל בלחימה ברמה שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי הכולל. היה ותהיה התפתחות מסוג זה, הפתרון הנכון לישראל יהיה לחתור במהירות ובהחלטיות ליצירת אזור חיץ בין הגבול הדרומי של רמת הגולן לבין הר הדרוזים. אזור כזה צריך להיות רצף קרקעי בשליטה דרוזית, מפורז מכוחות אחרים כלשהם, מפוקח וניתמך אוירית, מודיעינית ולוגיסטית ע"י ישראל.

• אם ישראל יכולה להגיש סיוע לסורים, לפלשתינים שחלקם עדיין נלחמים בה באופן פעיל, ולגורמים עוינים אחרים מתוך שיקולים הומניים, לא הדרוזים הם אלה שיקבעו עבורנו כללים אחרים תחת אולטימטום של אלימות; בשון אופן לא! יש כתובת לפניותיהם וסביר להניח שפניות אלה ילקחו בחשבון ויזכו לעיון מעמיק מסיבות רבות ומובנות מאליהן. אולם, אף אחד לרבות הדרוזים ואפילו מי ששרת בצה"ל לא יורשה לקחת את החוק לידיו.

• איומים להפר את החוק חייבים להעלם מנוף חיינו. מי שמבקש ליהנות מיתרונות הדמוקרטיה ולנפנף בהם חדשים לבקרים, חייב להבין שדמוקרטיה אינה קיימת ואינה מתפקדת כאשר אין נשמעים לחוקיה. לא ייתכן ליהנות מחופש דיבור ובה בעת גם מחופש ההפקרות. לכן, כל הפרת חוק צריכה להענש בכל חומרת הדין. לדעתי, טוב תעשה ישראל אם תבהיר שכל מי שיצא להשתתף בלחימה בסוריה ללא אישור הגורמים המוסמכים בישראל, עשוי למצוא עצמו במצב שאין לו לאן לחזור!! - השערים יסגרו בפניו לתמיד. יהיה המצב הביטחוני קשה ככל שיהיה, ודווקא במצב כזה אין להתיר מרד או אנרכיה.

• האיומים הדרוזים להפר את ברית הדמים עם מדינת ישראל, הם, כפי שכבר אמרתי לעיל, החמורים מכל. משום שהם מאיימים על האמון הבסיסי בין שתי העדות, וללא אמון זה המרחק קצר מאוד עד להפיכת האמון לחוסר- אמון ומכאן לעוינות ואף מעבר לכך. זו אינה החלטה מושכלת, זו החלטה "מהבטן" ושום הטפות מוסר לא יעזרו כאן - אני מזהיר את כל מי שמשתעשע ברעיונות מטורפים אלה להסתלק מהם באופן מוחלט ועכשיו. ברית אינה עניין של עונתיות, נוחיות, מצב-רוח או כדאיות רגעית. ברית נבחנת דווקא ברגעים קשים ובמצבים לא נוחים . ישראל מעולם לא התחייבה להיות מגן כל הדרוזים במזרח-התיכון, רק מפני שמיעוט מתוכם חי כאן. מה עוד שגישתם של מרבית הדרוזים לישראל עד כה, לא מצדיקה נטילת סיכונים יוצאי-דופן. חובתה המוחלטת היחידה של ישראל היא לאזרחיה - חייהם ורכושם.