מכמיר-לב היה לקרוא את הראיון גלוי הלב שהעניקה ענבל שרון לידיעות אחרונות על אריאל שרון. כלתו של ראש הממשלה לשעבר סיפרה בחום על אריק האבא והסבא, איש החווה, ולא הסתירה את געגועיה העזים אליו: "היום אני יודעת שהוא ישוב הביתה - לחווה, למקום שהוא כל-כך אוהב. אנחנו נכנסים לחדר שלו, רואים שם טלוויזיה כולנו ביחד ומחכים לו, שיחזור להיות סבא ואבא...". דומה שאין מי שאינו שותף במדינה לתקוות בני המשפחה, כפי שהביעה אותה ענבל המסורה. דואב הלב על אריק שרון האיש והמנהיג, שלפתע פתאום, בין ה-3 בינואר ל-4 בינואר קרס, ומאז הוא עימנו-ולא-עימנו.
בצדק, ציינו עיתונאים ואחרים, מסכמי ארועי השנה היוצאת תשס"ו, את ירידתו של שרון מן הבמה הפוליטית בעקבות שבץ-המוחין שאחזו - כארוע המרכזי של השנה, ששינה את כל מהלכיה. האיש החזק הזה הטביע, בחמש שנות עמידתו בראש הפירמידה השלטונית במדינה, את חותמו על ישראל והמזה"ת כולו, באופן כמעט חסר תקדים, אבל כמו גורלו של כל פוליטיקאי ומנהיג, אפילו שרון ה"כל יכול" נשכח מהרה, ירד מן הכותרות כמי שאינו משפיע עליהן עוד באופן ישיר ומיידי. מנהיגות מסוג חדש תפסה את חזית הבמה.
עם ירידתו מן הבמה הפוליטית של שרון, נשתתקה גם חבורתו הנלוזה - "פורום החווה". כל עוד היה ברום תפקידיו, היה דומה עלינו, שוויייסגלס, את אדלר, את ארד, את חורב, הם בעצם מנהלי המדינה, מרקידים בובה ששמה אריאל שרון. כך לפחות הם עצמם ברוב התנשאותם נתנו לנו להרגיש. מאז האירוע המוחי - באופן טבעי הם עצמם כמעט אינם עוד מורגשים.
אריאל שרון שקע בתרדמת זמן קצר לאחר שחולל את עקירת גוש קטיף - ו"החמיץ" את מלחמת לבנון השנייה, שגבתה מאיתנו מחיר-דמים של 156 חללים בחזית ובעורף. סימני שאלה רבים הותיר אחריו, וספק אם עוד יוכל לפתור לנו את תעלומת התנהלותו כראש ממשלה: מה פשר התפנית המוחלטת שנתחוללה בו - מן השר שהיה מחולל ההתיישבות ביש"ע ועד לראש הממשלה שקם עליה לעוקרה? מה פשר המעבר הקיצוני שנתחולל בקרבו למן היותו "חישוקאי" שמקים התנחלויות על כל גבעה ובכל אתר פנוי, ועד להיותו המנהיג המתאכזר כל-כך לעשרת אלפים מתיישבים יהודיים בלא טיפת חמלה ורגש?
השאלות הללו מתקשרות ללבנון, ליתר דיוק למלחמת "שלום הגליל" בשנות השמונים של המאה הקודמת, שאותה הנהיג שר הביטחון שרון ואשר בגינה ספג קיתונות של הפגנות, השמצות ונאצות מפי השמאל הלא-פטריוטי בישראל. האם ארועי המלחמה ההיא, ובמרכזם הטבח של הנוצרים במוסלמים בסברא ושתילה, ניקרו כל השנים במוחו והוא חיפש דרך, הזדמנות, לתיקון מעמדו בהיסטוריה?
האם העובדה שסובב את עצמו בשורת יועצים שמאלנים ושאפתנים, הזיזה פיוז אצלו, שינתה את קו מחשבתו ואמונתו והיא שעודדה אותו "לעשות היסטוריה", אבל היסטוריה שמנוגדת בתכלית הניגוד לקו האידיאולוגי שבשמו נבחר ופעל עשרות שנים - אם בצבא ובמלחמות, אם בתנועת הליכוד ובפוליטיקה ואם בכנסת ובממשלות ישראל?
מה לא התרחש במדינה שהשאיר אחריו שרון מאז צנח לתרדמת וחדל לתפקד? הן בלי שהיה מודע לכך, כל עולמו - כל מה שבנה או הרס בעשרות שנים, כדי לקדם מטרות לאומיות או אישיות - חרב עליו בתשס"ו.
אריק שרון כראש הממשלה הסיג בסוף דרכו את ישראל לקווי 67 ברצועת עזה. כתוצאה מכך הביא עליה את ירי טילי ה"קסאם" הבלתי-פוסק. עד ללב אשקלון הגיעו הנפילות. אריק שרון כראש הממשלה נרדם בשמירה ככל שהדברים נוגעים לגבול הצפון, לדרום לבנון, מאז קודמו, אהוד ברק, הסיג את צה"ל מן השטח לקול תשואות "ארבע אמהות".
גנרל שרון התעלם מכל המתרחש בלבנון, מכל האיתותים של "חיזבאללה" ונסראללה, מכל דברי הרהב של אירגון הטרור המופעל על-ידי אירן האנטישמית. אריאל שרון כראש הממשלה לא ראה לכאורה את התבצרותו המאסיווית של "חיזבאללה" בדרום לבנון, התחמשותו באלפי טילים ומשגריהם, גם לא כשדגלי אירגון הטרור כבר התנוססו בהתרסה סמוך לגדר המערכת ועמדותיו חלשו על מטולה, אביבים ושתולה.
התרדמת האידיאולוגית והזחיחות השלטונית שחגגו בתקופתו, בעידוד חבורת היועצים הנהנתית שהקיפה אותו, מסבירות הרבה מן המצב החמור ששרוייה בו המדינה בעידן שלאחר שרון. ראש הממשלה לשעבר נושא באחריות כבדה, הגם שעקיפה, למה שהתרחש לאחר תקופתו בצפון הארץ ובדרומה, לירי אלפי קטיושות וקסאמים על שדרות וחיפה, על אשקלון ומעלות על טבריה, קרית-שמונה, צפת, זיקים ומראר.
אריק שרון עדיין לא התעורר כדי להיווכח כיצד התדרדר המצב במזה"ת ובישראל בגלל הנסיגות החד-צדדיות, חסרות התוחלת, בלא הסכמים, בלא ביטחונות, בלא תמורות, שחוללו אותן הוא וקודמו בהנהגת המדינה. נחסכו ממנו מראות הפגיעות הקטלניות וההרסניות בדרום ובצפון, הלוויות החיילים, מראות הרחובות הנטושים, חורבות הבתים, שיתוק החיים באזורים שלמים לימים רבים, ומעל לכל - מראות יחידות צה"ל הנלחמות שוב בתוככי רצועת עזה ובכפרי דרום לבנון, מקיזות דם רב, גם דם חפים-מפשע בצד השני.
אריאל שרון היה התקווה הגדולה של מאות האלפים שבחרו בו. הוא היה גאוות הליכוד על הנצחון שהנחיל לתנועה ב-2001 ועל המנהיגות שהפגין. לרבים היא הזכירה מנהיגים בדרגתם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין זכרם לברכה. ההיסטוריה תבוא חשבון עם שרון, אבל כבר עכשיו, כשהרופאים ובני המשפחה עושים מאמצים יוצאים מן הכלל להשיבו להכרה ולתודעה, מצטיירת תמונת תקופתו בראשות הממשלה כתקופה של הרס - הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה וכן, גם הרס החיבה שפיעמה בי וברבים-רבים לאיש ולמנהיג.
אריק שרון התגלה בשלטון כמנהיג חזק ואמיץ, כמי שיודע לקבל החלטות וליישמן, אבל בחשבון סופי של תקופתו מתברר, כי לא היה מנהיג מאכזב ממנו, הן בדרך שבה הוביל, הן במהלכים שהכתיב, והן בהתנערות שלו מכל מה שהיה יקר לו עד לרגע שקיבל את דעתם של נאמניו, אותם יועצי האחיתופל שבהם סובב את עצמו.
מכל הסיבות הרעות הללו אריק שרון הלא-נוכח הוא איש השנה של תשס"ו. אין איש במדינה שאינו מתפלל להחלמתו ולו החלקית, ושותף בכך לתקוותם-תפילתם של הבנים, הכלות, הנכדים בחוות השקמים. אבל אין זה צריך להשכיח את האכזבה הגדולה שהנחיל שרון לאומה ולתנועה בשנות שלטונו-מנהיגותו, שבהן פגע קודם כל בדמותו ובאמינותו. דומה כי ההיסטוריה תשפוט את איש השנה תשס"ו בעיקר לשלילה.
