הדיור הציבורי הוא כלי סוציאלי שנועד לפתור את בעיות הדיור של השכבות החלשות, לרבות קשישים, נכים, ובתי-אב מהעשירונים התחתונים. ברוב מדינות המערב הדיור הציבורי נמצא בעשור האחרון בהתפתחות מואצת, מתוך הכרה שמדובר בכלי סוציאלי חיוני, שמשפיע על שלמות הרקמה החברתית, במיוחד בתנאים של כלכלה גלובלית.
אבל הקצאת המשאבים לדיור הציבורי הפכה כלי חשוב לא רק לשמירה על האיזון החברתי אלא גם לפיתוח כלכלי. בטווח הקצר והבינוני הדיור הציבורי מגדיל את התחרות בתחום הדיור והנדל"ן. בטווח הארוך, הוא מהווה כלי לפיתוח כלכלי - האוכלוסיות החלשות מטפסות במדרג הסוציו-אקונומי, עוזבות את הדיור הציבורי או רוכשות את הדירות. בסופו של דבר, המדינה נהנית לא רק מהחזר ישיר של ההשקעה, אלא גם מצמיחה ארוכת טווח שנובעת מהשילוב של אוכלוסיות נוספות בענפי המשק.
במדינות מערב וצפון אירופה, שיעור הדירות הציבוריות בין כלל הדירות הוא דו-סיפרתי. הנתון הגבוה ביותר הוא בהולנד (36%), אך גם בבריטניה, אוסטריה ושבדיה (22-24%), דנמרק, צרפת ופינלנד (14-18%) ואפילו באירלנד (11%) השיעור גבוה משמעותית מאשר בישראל, בה 6% בלבד מהדירות שייכות למערכת הדיור הציבורי.
במדינות המובילות בתחום הדיור הציבורי, הדגש בעשור האחרון הוא על מעבר למודל דומה לזה של הדיור הציבורי בישראל, כלומר: הדיור הציבורי נמצא בבעלות וניהול של גופים מתמחים שכפופים למשרד ממשלתי (ולא לגופים מוניציפליים), כשמתלווים אליו פרויקטים פרטיים שמקבלים סובסידיה של המדינה.
במונחים יחסיים, עמידר היא עדיין חברת הדיור הציבורי הגדולה בעולם המערבי: 3.5 אחוזים מסך הדירות במדינת ישראל שייכות לעמידר, זאת בהשוואה ל-1.5 אחוז בגוף המקביל בדנמרק, שהיא המדינה בעלת הנתון הקרוב ביותר. במדינות הבאות ברשימה - ספרד, פורטוגל, אנגליה וארה"ב, הנתונים הם בטווח שבין 0.2 ל-0.9 אחוז.
יש לנו הישגים, אבל אם אנחנו רוצים לשמר אותם כדאי שמדינת ישראל תזדרז לקבל את ההחלטות המתאימות. מה שאנחנו רואים בעשור האחרון הוא שרוב מדינות המערב מאמצות את המודל שלנו בשנות הקמת המדינה ובתקופת העליות גדולות, ומשקיעות משאבים גדולים בדיור הציבורי. בישראל, לעומת זאת, יש סטגנציה. צריך לראות זאת כתחום פעילות שהוא חלק מהמפעל הציוני שעדיין לא הסתיים, אך גם כחלק מההתמודדות של ישראל עם תנאי הכלכלה הגלובלית. הדיור הציבורי הוא צורך חברתי וכלכלי של ישראל.
