אחד בפה, אחד בלב

לא אחת מתח כותב שורות אלה ביקורת חריפה על צה"ל, על מפקדיו ותרבות קבלת ההחלטות הקלוקלת שארגוןזה מתאפיין בה. אין זו סוגייה של השנים האחרונות, אלא עניין שב"שגרה", בעל דפוסים מושרשים מאוד בחברה הישראלית. אין בביקורת כדי לפגום אהבה אמיתית לכל אלה שנוטלים חלק בעשייה הביטחונית של ישראל. כל הכוונות של הביקורת הן לשפר ולתקן את הדרוש למען ביטחונה של ישראל.

כאשר הדברים נאמרו מפי הכותב, הביקורת נשמעה כהתרסה כלפי צה"ל. והנה, מבקר המדינה הוציא תחת ידיו דוח לא מחמיא במיוחד כלפי צה"ל, מאז שנת 2000 ועד מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. אחת הטענות המרכזיות של מבקרי מלחמת לבנון השנייה היא אי-גיוס המילואים וכניסה קרקעית מסיבית ללבנון. העיקרון מוסכם, שהרי כדי לעצור את טילי חיזבאללה, לא ניתן מן האוויר בלבד.

זאת ועוד, קצינים בכירים ביותר של צה"ל טוענים עד היום שהיו תוכניות ואפילו תורגלו. בא מבקר המדינה וטען בדוחו כך: "באשרה את הפגיעה באימוני מערך המילואים מדי שנה בשנה, ללא ניתוח המשמעויות המבצעיות שלה וללא דיון בהן, בייחוד לנוכח קביעתו של שר הביטחון באוגוסט 2005 בדבר אי-כשירות מערך המילואים, קיבלה עליה הממשלה סיכון גבוה שמערך זה לא יפעל כנדרש אם תפרוץ מלחמה כוללת".

דומה שדברים יותר ברורים מכך לא ניתן לקבוע. ועתה, לאפשרויות שהיו בפני הרמטכ"ל כאשר הממשלה החליטה לצאת למלחמת לבנון השנייה: לנסות ולפגוע בתשתיות הטרור באמצעות חיל האוויר ואמצעים טכנולוגיים אחרים, או להכניס את כוחות המילואים בכמויות גדולות כדי להגיע למשגרי הקטיושות. אילו היו בוחרים באפשרות השנייה, הרי שלאחר חמש שנות "בצורת" באימונים, בנקל ניתן לנחש שחיילי המילואים היו הופכים לברווזים במטווח.

ואיך בכל זאת הגענו למצב הזה? המבקר נותן את התשובה בצורה ברורה וחד-משמעית "למערך המילואים ביבשה נקבע מודל אימונים המבוסס על מחזור אימונים שנתי שנועד לשמר את מוכנותו למלחמה. בשנת 1989 שונה המודל למודל המבוסס על מחזור אימונים דו-שנתי, בעיקר בשל אילוצים תקציביים, ובשנת 2004 הוחל באימון במחזוריות תלת-שנתית. למרות הירידה הניכרת בתדירות ובהיקף של האימונים, מפקדת זרוע היבשה לא בחנה את ההשפעות האפשריות של המודל החדש על יכולתם של החיילים והמפקדים לשמר את הכשירויות הבסיסיות שרכשו בעבר, ואת השפעתו על כשירותם לבצע את משימותיהם בעת מלחמה"

מהי המשמעות של דברי המבקר? הקיצוצים התקציביים, הנהגת שיטות הפרטה אל תוך צה"ל ומדיניות כלכלית "נבונה" הביאו לתוצאות שלעיל. ואם לא מספיק, ממשיך המבקר ומבאר את דבריו: "בשנים 2003 עד 2005 דיווח צה"ל לדרג המדיני כי קיימת פגיעה מתמשכת באימוני מערך המילואים בכוחות היבשה עקב קיצוצים בתקציב אך לא הציג את המשמעויות המבצעיות של פגיעה זו ואת השפעתה על כשירות מערך המילואים למלחמה, כגון: פגיעה ביכולת לממש תוכניות מבצעיות, בין השאר, מבחינת משך הזמן הנדרש לביצוען; או הפגיעה ביכולת של החיילים להפעיל אמצעי לחימה שונים.

בדיון על תקציב מערכת הביטחון לשנת 2006, שהתקיים באוגוסט 2005 בראשות ראש הממשלה דאז מר אריאל שרון, ציין שר הביטחון דאז, מר שאול מופז, כי מערך המילואים של צה"ל איננו כשיר עקב הפגיעה באימוניו. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המשתתפים בדיון, לרבות ראש הממשלה, לא הגיבו על דבריו אלה. כמו כן, לא נמצא כי הממשלה דנה בנושא חיוני זה בעקבות דבריו המהותיים של שר הביטחון, וניתחה את המשמעות הנובעת מהם".

ולאחר כל אלה, מישהו מסוגל לשער מה היה גודלו של האסון לו היו נכנסים כוחות מילואים בכמויות גדולות מאוד לתוך דרום לבנון? יש להניח שהתשובה ברורה.

ועתה , כמה מילים למלעיזים של היום ולאלה שניהלו את המדינה בתקופה שאליה הדוח של המבקר מתייחס, היינו 2000-2007. מישהו עוד זוכר מי היו שרי האוצר בתקופה הנידונה? האם מותר לשאול עתה מה היתה "תרומתם" הסגולית לאי-מוכנות מערך המילואים של צה"ל? קל מאוד לבוא היום ולמתוח ביקורת קשה כלפי אחרים, וגם לבנות על הזיכרון הקצר של הציבור.

רגע לפני שלהקת המגיבים הקבועה קופצת ראש כדי להגן בחירוף נפש על "מלך ישראל" כזה או אחר, מן הראוי להביט אחורה, לא הרבה שנים, ולהיזכר באותה "כלכלה נכונה" שהונהגה בימים ההם. אין צורך לחזור על המנטרה של "תיקון הכלכלה" ו"הצלתה" של ישראל מן התהום הכלכלית.

ישאל כל אחד מן הקוראים [אם יש כאלה] האם רק צה"ל נפגע מן המדיניות הכלכלית הברוטלית שהונהגה כאן, או שמא היו גם המוני אזרחים גם? ויקי כנפו, הנכים וכד'.

הנייר והמיקרופונים סובלים כל אמירה. אלה שבאמת אכפת להם מן המדינה חייבים לעשות את חשבון הנפש ולבדוק מהן התוצאות של "מדיניות כלכלית נכונה".