אם האומה היהודית

פרשת השבוע, פרשת וירא היא הגדולה ביותר בפרשיות ספר בראשית. בפרשה חמישה פרקים הכוללים קמ"ז (147) פסוקים. אין בה שום איזכור מתרי"ג מצוות התורה ברם, יש בה סיפורים מקראיים מדהימים, מעוררי השראה עם עוצמות לימודיות/ערכיות/חינוכיות להפליא. כמו למשל: "הכנסת האורחים" של אברהם ושרה שנתייחדה באווירה מלאכית (רוחנית) עם איפיונים גסטרונומים אניני טעם, ביקורם של "מלאכי עליון, מלאכי השרת" בראשותו של "מיכאל - שר ישראל" בביתם של שרה ואברהם; הולדתו הניסית והלא טבעית של יצחק אבינו; הפיכת סדום ועמורה (כמו גם, שתי ערים נוספות: אדמה וצבויים, כעדותה של התורה [דברים, פרשת ניצבים, פרק כ"ט פסוק כ"ב]: "כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחרונו"), ועוד. ואין כל ספק, ולו הקל שבקלים, ששיאה של הפרשה הוא הסיפור המקראי הנצחי והידוע בשם: "עקידת יצחק". עקידה אשר השפעתה היא "לשעתה ולדורות" והיא נכנסה לפנתיאון הנצח של עם ישראל לדורותיו.

כבר עמדנו בשני המאמרים האחרונים מן השבתות הקודמות על חלקה של שרה אמנו בכל הקשור ל"תהליך הבנייה והייסוד של בית אברהם אבינו" עם כל המשתמע והמתבקש, כמו גם, ל"תהליך הבנייה והייסוד של עם ישראל לדורותיו". תהליך שהחל בהסכמתה של שרה לצאת מאור כשדים דרך העיר חרן ו"ללכת ארצה כנען" יחד עם אברהם, לצאת ולעשות את "מסע חייה". מסע לא קל ופשוט. מסע קשה ורצוף תלאות רבות עקב הליכה פיזית קשה ביותר של למעלה מ-1,600 ק"מ. שרה עמדה במשימה בצורה מעוררת השתאות וכבוד. זאת ועוד, אברהם נעזר בשרה לכל אורך "המסע ההיסטורי", כמו גם, לפני ואחרי ההליכה, בהפצת האמונה המונותיאיסטית, כלומר: אמונה צרופה באלוהים אחד ויחיד בלבד, "אלוהי השמיים והארץ". הם ורק הם הצליחו "להפוך את הקערה על פיה" ולעשות "מהפך היסטורי" (ולא: באופן היסטרי) בעולם העתיק שדגל בהשקפת עולם פוליתיאיסטית, כלומר: אמונה באלילים רבים, וממילא, בחיים של אטמוספירה והוויה אלילית ופגאניות וכו'. ויפה הגדירו זאת חז"ל באחד מן המשפטים הקצרים: "אברהם - מגייר את האנשים, ושרה - מגיירת את הנשים". ולגבי דידנו, נוכל לסכם ולומר: "שרה שקולה לאברהם".

מקריאת פסוקי המקרא (בלבד) דמותה האדירה של שרה נפגמת ומועבת (קמעה) וזאת בגין ממספר סיטואציות "לא מחמיאות" (בלשון המעטה) ואשר שרה קשורה ישירות אליהן. כגון: עינוייה של הגר, שפחתה המצרית, לאחר ששרה היא שיזמה את מסירתה לאברהם כדי ש"אולי איבנה ממנה" [פרק ט"ז]. או: צחוקה (המלגלג) של שרה בעת שבאו המלאכים לבשר לאברהם ושרה על הולדת בנם לאחר שכבר "חדל להיות לשרה אורח כנשים" בגלל גילה המתקדם [בתחילת הפרשה, בפרק י"ח]. או: גירושו של ישמעאל, בנו של אברהם לאחר "ויכוח נוקב" ביניהם. בקובעה: "גרש! האמה הזאת ואת בנה...".

ונשאלת השאלה: למה ומדוע, אם כן, זכתה שרה בתואר הנכסף של "אם האומה היהודית" לצידו של אברהם, או, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיה הנביא בהציעו לעם ישראל את המשפט הנצחי הבא: "הביטו אל אברהם - אביכם, ו(גם) אל שרה - תחוללכם"?! במה הייתה מיוחדותה של שרה בו בזמן שאנו קוראים על מספר "התנהגויות מביכות" שקורות לה "באמצע הדרך"?!

ונראה לנו לתרץ, בהתסמך בעיקר על דברי חז"ל הקדושים, כמו גם, בתוספת "נופך אישי", ששרה אמנו היא לא עוד דמות נשית רגילה. שרה דמות מיוחדת. שרה היא דמות שמשמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות". כל מעשיה של שרה "עמדו במבחן התוצאה", הגם שבקריאה ראשונית נראים ונשמעים "מביכים", והיו מחוייבי המציאות ונעשו מתוך הכרה, חזון וצפייה אל העתיד המשפחתי הסובב אותה, כמו גם, אל העתיד הכללי של עם ישראל בהמשך הדרך. ולא בכדי, חז"ל החשיבו את שרה כראשונה מתוך "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד.] ושהיא, ורק היא הייתה האשה היחידה בעולם שזכתה "לדיבור ישיר" מהקב"ה ללא אמצעי תיווך שונים. וזאת, בשונה מ"שאר הצדקניות שה' דיבר עימהן (רק) על-ידי מלאך", כלומר: באמצעות גורם מתווך [על-פי סוטה ז. ומדרש לק"ט, בראשית כ"ג, א'].

כפי שציינו לעיל, שיאה של הפרשה הוא סיפור עקידתו של יצחק על-ידי אברהם אבינו. היה זה על-פי חז"ל הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם אבינו [אבות ה', ג']. אכן, סיפור העקידה נשגב מבינתו של אדם ואין זה המקום להרחיב ולפרט. אמנם, סיטואציית העקידה מסתיימת בשיא רוחני אדיר מימדים, אולם, מן "האולימפוס הרוחני" נאלץ אברהם לרדת אל "החיים האמיתיים". בדרך חזרה הביתה שומע הוא על מותה הטראגי של שרה, שותפתו ועמיתתו לחיים ובחיים והוא מגיע כדי "לספוד לשרה ולבכותה". חז"ל דרשו "סמיכות פרשיות" ומצאו קשר ישיר בין "סיפור העקידה" ובין "סיפור מיתת שרה" וב"קצירת העומר" נסכם: בעת שאברהם "עקד" את יצחק הגיעה השמועה לאוזני שרה (על-ידי השטן?) שאברהם "שחט" את יצחק. אי לזאת, "פרחה נשמתה ומתה" [רש"י, לפרק כ"ג, פסוק ב'].

ונשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא ברגע הכי קריטי בחייה, גם אם השמועה קשה מנשוא, בגדו בה כל תעצומות הנפש האדירות שהרטיטו רבים בדורה, כמו גם, בדורות הבאים ושרה מתה בשברון לב נוראי?! מה היה, באמת, הגורם העיקרי לכך ששרה לא החזיקה יותר מעמד גופני, כמו גם, ובעיקר, מעמד מנטלי, נפשי?!

ונראה לנו לתרץ ולומר שדווקא "הרגע האחרון" בחייה הוא הרגע המיוחד, הערכי ואשר יכול לשמש כמודל חיקוי לדמותה ההירואית, הערכית, והחינוכית של שרה אמנו. זהו הרגע שנחרת בציפור נפשה של האומה העברית לדורותיה וממילא מאיר הוא באור יקרות ובעוצמה אין קץ את דמותה המיוחדת והאלמותית של שרה.

טענתנו היא: לא השמועה על "שחיטתו" של יצחק היא שגרמה לקריסתה הגופנית והנפשית של שרה. אלא, עצם הידיעה וההכרה שבגלל "שחיטה" זו, אין יותר יצחק בעולם, כלומר: אין מי שיעביר את לפיד החינוך, המסורת, ובעיקר: המורשת היהודית לדורות הבאים. זהו, למען האמת, הדבר ש"הרג אותה". שרה זכרה שאברהם אמר לה: "חמודך, יצחק, גדל ולא למד עבודת שחק" והיא השיבה וענתה: "לכה, אדון, אבל אל תרחק"!!! (כפי שנאמר בפיוט: "עת שערי רחמים להיפתח").

שרה אמנו "עשתה חשבון קר", נוקב ומצמרר, כהאיי לישנא: אם אין יותר י.ר.ש. (=שורש של המילה מורשת) בעולם, ממילא אין צורך יותר להישארותה של ש.ר.י. (=שמה הקודם של שרה) בעולם". שרה שילמה בחייה על "אובדנו" של יצחק, בנה יחידה אהובה שאותו היא חינכה בשיטת "החינוך היהודי האמיתי" ואף גירשה וסילקה את הגורם המפריע בחינוכו, קרי: את ישמעאל, שהיה בנו יחידו ואהובו של אברהם אהובה מן "האשה השנייה", הגר. יצחק היה הבן העיקרי שאמור להעביר את מורשת הדורות מבית אבא, מביתו של אברהם אל הדורות הבאים, הדורות של עם ישראל לנצח נצחים. גבורתה של שרה בעת מותה הרקיעה שבעתיים מגבורתה של שרה בעת חייה. זוהי שרה אמנו. אמא גדולה ונצחית.