נעלם הברק - מן העיניים

מנפלאות התבונה הפוליטית:

המושג ניצחון - קיבל אחרי הבחירות ובטרם ספרו את סך הקולות, פרשנות חדשה ומעניינת.

קדימה - בראשות ציפי לבני - קיבלה 28 מנדטים, לאמור: מנדט אחד פחות מהבחירות של אולמרט. פירוש הדבר - שלבני, שמרה על הקיים, שזה הישג יפה ומכובד כשלעצמו בנסיבות העניין, אך בוודאי לא ניצחון שיוביל אותה לראשות הממשלה.

להזכירכם: ציפי לבני עם 29 מנדטים של אולמרט בתקופה שלליברמן היו 11 מנדטים ולעבודה 16, למרצ - 6, לא הצליחה להרכיב ממשלה. הנימוק שהיא לא הסכימה לתנאים (או לסחיטה) של שס לא רציני, שהרי שס מלכתחילה לא רצתה להצטרף ללבני וגם עכשיו, לא משנה את דעתה בעניין. אבל בפוליטיקה אין מושג שאין אפשרות, הכל פתוח, גם הפנקס, והיד רושמת ועוד נטויה.

לעומת זאת - ליברמן הפך להיות הגורם המרכזי שבלעדיו אי אפשר, אם רוצים לצרפו לימין או למרכז + שמאל. פרט לכך, הוא בהחלט גדל במנדטים ועומד על 15 שזה הישג יפה כשלעצמו. נטיות ליבו ימינה - אבל צריך לחכות.

נתניהו והליכוד - עלו מ-12 מנדטים ל-28-27 בחישוב סופי של הקולות + הסכם עודפים עם ליברמן, כך שמדובר בהחלט בניצחון אישי מפלגתי - שיוביל אותו לראשות הממשלה. השאלה - אם יילך רק על ממשלת ימין או יצליח למתן אותה למרכז - אולי?

ליבי ליבי עם מחנה השמאל - שהפך ל-small. למכה מעין זו - לא ציפו במחנה, שתמיד התגאה באידיאולוגיה של עשיית שלום של מרכז המפה הפוליטית היודעת לבחור ולבחון את המציאות ולנווט בהתאם.

מפלגת מרצ - בתקופות הקשות, הרזות שלה, לא הייתה 3 מנדטים, אפילו בתקופה הלא מוצלחת של יוסי ביילין. מרצ החדשה, עם כל התותחים שירו מבחוץ ותמכו בה, כמו עמוס עוז ורשימת הסופרים, אנשי הציבור, אמנים ומתנדבים, לא האמינה ולא חלמה שהציבור ככה יעשה לה.

מפלגת העבודה - ביחד עם קולות מרצ, מגיעה בקושי ל-16 מנדטים שהם פחות מ-19, בתקופת מצנע ועמיר פרץ, שלא היו מוצלחים במיוחד.

המסקנה המתבקשת - הציבור הנאור, האדם הסביר, המחנה החושב והעיתון לאנשים חושבים, שינה פאזה והתחיל לחשוב בכיוון אחר, לאור האירועים במזרח התיכון החדש והתנהלות הממשלה, מרכז ושמאלה בשנים האחרונות.

הנטייה החדה ימינה - אינה מקרית. מדובר בתהליך איטי וזוחל, אבל בעל משמעות מדינית פוליטית שיש לקחת אותו בחשבון ולתת לו את המשקל הראוי בכל חישוב אלקטורלי-פוליטי מעתה ואילך.

מנהיג העבודה ברק, ומנהיג מרצ - ג'ומס, הודיעו שצריך לעשות חריש עמוק במפלגות, ולמעשה לבנותן מחדש, פרסונלית ובעיקר אידיאולוגית. ברק - לא סחבק (למרות שניסה נואשות), אך התברר שגם מנהיג לא מוצלח. ג'ומס - קיבוצניק, נחמד, הגון, ישר - לא מתאים כנראה לפוליטיקה ובעיקר לא מתאים להיות מנהיג. אין לו את האישיות ואת הכריזמה להיות מנהיג פוליטי, שימשוך אחריו המונים, ילהיב אותם ויוביל אותם. הוא יותר מדי חנון נחמד, אבל יבש ולא מלהיב.

ברק, לעומתו, איש מלחמה מנעוריו, מחונן, מנוכר, חסר יכולת לעבוד בצוות (למרות שניסה מאוד), וסובל מחריגות חברתית, שממאיסה אותו על מפלגתו ועל הציבור. ולמרות מלחמת עזה ה-II, אותה ניהל בכישרון ובתבונה, אך לדעת רוב הציבור, שהצביע לימין, לא סיים את המלאכה, לכן העניש אותו בכך שהוא גמר בחוץ.

השגיאות שעשה נתניהו - בקמפיין שלו, כנראה בעצת יועציו והאסטרטגים שלו, הייתה בעוכריו. אסור היה לו למרות היתרון ההתחלתי המבטיח של 35-6 מנדטים, להרפות ולהסתגר אחרי המספרים העלומים האלה.

לא הבנתי למה הוא סירב בעקשנות לעימות. מכל הבחינות, לא הייתה שום סיבה רצינית ומהותית לא להתייצב לעימות. בתחום הכלכלה - הוא עולה על כל מתחריו, גם לדעת מתנגדיו ומבקריו, לרבות רוב מוחלט בקרב אנשי העסקים והתעשיה. בתחום הביטחון - הוא לא נופל מברק, לא בהישגיו בהיותו ראש ממשלה ולא במדיניות הביטחונית, שהנהיג בעבר ומציע לעתיד. גם מומחיותו המוכחת בנושא "הטרור העולמי" והטרור הפנימי - גם במעשה וגם בכתיבת ספרים, עמדה בהחלט ליתרונו.

אם נוסיף לכך, שרבים מבין מתנגדיו ומבין אנשי התקשורת הסכימו שנבואותיו לעניין הטרור שמתפשט מעזה, והקסאמים, גראדים על אשקלון ואשדוד, נאמרו על ידו כבר בשנת 2005 - הוסיפו לו ניקוד רב - שלא בא לידי ביטוי, בשל העדר חשיפה תקשורתית הולמת.

השיטה שנקט בה נתניהו, הצליחה אצל שרון בגדול, אבל מתברר שלא נתניהו ולא ברק הם מהגזע של שרון - גזע הנפילים, כמו בן-גוריון, רבין, בגין, שהציבור הלך אחריהם כמעט בעיניים עצומות. ויחד עם זאת, אסור להמעיט בהצלחה של נתניהו שהקפיץ את הליכוד מ-12 ל-28-27 מנדטים, ישב באופוזיציה, ויתר על אפשרות סבירה להיות ראש ממשלה, בשל טענתו שהכנסת במצבה דאז, לא תאפשר לו להנהיג את המדינה, דבר שלא הפריע לשרון לנצח ולהנהיג בגדול.

כל הסיכומים והצירופים המתמטיים מצביעים על יתרון לקואליציית ימין, שזה נכון, לרצון הבוחר - ביום הבוחר.

ההפחדות שהיו בעבר, בתקופת הבחירות בה ניצח מנחם בגין, חזרו גם לגבי נתניהו והימין הקיצוני, ובמיוחד ליברמן על 15 המנדטים שלו.

בהתקפה של ליברמן על הציבור הערבי, שנציגיו בכנסת ובציבור הם אנטי ציוניים, אנטי ישראלים, אנטי מדינה ציונית-יהודית-ריבונית-דמוקרטית. הם דוגלים במדינת כל אזרחיה, בזכות השיבה, ובכך למחוק את היישות הציונית ואת מדינת ישראל מהמפה הפוליטית.

לעניין זה ראה את מאמרי "בג"צ כל אזרחיה" שהתפרסם באתר זה, המסביר בהרחבה מנומקת את הטעות של בג"צ, שלא פסל את תנועת בל"ד, האנטי ציונית יהודית בהנהגת עזמי בשארה, שברח לארץ אויב לאחר שהוחשד בעבירות ביטחון בתקופת מלחמת לבנון ה-II. מכאן אתה למד שהאיומים של ליברמן, על הערבים שלא נאמנים למדינה - הם הרוויחו בצדק וביושר פוליטי, ואין להם אלא להלין על עצמם ובמיוחד על נציגיהם ומנהיגיהם.

הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות" - לא צריכה לזעזע את אניני הטעם הפוליטי וגילדת התקשורת השמאלנית. אין מדינה בעולם, לא דמוקרטית וריבונית ולא טוטאליטרית, שלא מאמצת באופן טבעי את הסיסמה הזאת, שהרי ברור, טבעי ומקובל שאזרחות - פירושה נאמנות למדינה ומי שמפר את הנאמנות, במעשים, בכתיבה, בהסתה או בהתנגדות, יש להעמידו לדין.

אזרחות - היא זכות עם חובות בצידן. אזרחות - היא לא לנצח, ולא נצחית. אם מפירים אותה, משמיצים אותה, בוגדים בה, האדם לא ראוי לה. כבר כתבתי בעבר - ששלילת אזרחות, היא בהחלט אופציה שגם מדינה דמוקרטית נאורה, רשאית ויכולה לנהוג בה.

לדוגמא: אזרח ישראלי (בעל תעודה כחולה), המבצע פיגוע (כפי שהיה בעבר), וגורם להרג אזרחים חפים ונשאר בחיים, האופציה של שלילת אזרחות אחרי וביחד עם ענישה כבדה, קיימת ויש להשתמש בה.

כמו-כן, קיימת האופציה הפחות קיצונית והיא השימוש במעצר מנהלי, במקרים המתאימים, בלי להתחשב, אם מדובר באזרח ישראלי ערבי או אזרח ישראלי - יהודי. שהרי המטרה היא - הגנה על מדינת ישראל, ריבונותה, ביטחונה ושלום אזרחיה.