בשולי הדברים כדי לתת נופך נוסף לחלמאות שחווינו ברצוני לציין כי בבית החולים עברתי על הטופס המודפס של האמבולנס שהביא אותו וגיליתי לתדהמתי כי החולה עבר שורת בדיקות ראשוניות - דבר חיוני וחיובי בפני עצמו. בין התוצאות הרשומות נרשם כי "בדיקת האישונים הראתה כי שני האישונים שווים וכי אישון שמאל תקין כמו אישון ימין". אכן נס רפואי כי למנוח הייתה רק עין אחת...

כדי למנוע אי הבנות אין בכוונתי ליצור, ולו ברמז, רושם כי המקרה יכול היה להסתיים אחרת. נראה כי המוות היה צפוי - עד כמה שנורא להתבטא כך.

השאלה המעסיקה אותי היא האם טעיתי ומערכת הבריאות בצפונה של ישראל קורסת. לא הרופאים, לא האחיות אלא הביורוקרטיה והמינהל. אם רוצים להגדיל את מספר התושבים בגליל גם מערכת הבריאות חייבת בתשובות ובהתאמות. "אין מיטה" , "אין מזרון" וכיוצא בזה אינן תשובות ראויות ואולי במקרה של מצוקה תקציבית קשה צריך פחות מבנים חדשים ויותר מזרונים ומיטות. מבנים חדשים חשובים ומסייעים לצוות הרפואי בטיפול אך כדי שניתן יהיה לטפל כיאות דרושה קודם כל מיטה.

יחד עם רעייתי הוזעקתי לעפולה, לחדר המיון של בית החולים . חותני, אהרון דובינר, הובהל לחדר המיון מכיוון שמצבו החמיר במיוחד. דובינר היה ידוע כקשיש לא בריא והפעם העניין נראה רציני במיוחד. הוא הגיע בשעות הצהרים המאוחרות לחדר המיון וזאת לאחר שיומיים קודם לכן "בילה" שם במשך שעות. הוא הועבר לבדיקה לבית החולים כרמל בחיפה כי "אצלנו בבית החולים בעפולה אין מומחים לכלי דם ואיננו יודעים מה לעשות" והוחזר לביתו.

אנחנו הגענו בסביבות השעה שש בערב ואט אט נחשפתי לכרוניקה מוזרה של אירועים שקשה להאמין כי הן קורות בישראל בשנת 2009.

סמוך להגיענו אמר לנו הרופא בנימוס רב כי כנראה שהחולה יישלח לאישפוז בפנימית ד' כיוון שהוא סובל מפקקת ושם יטופל ברגע שתתפנה מיטה החולה במעבר. אגב, 'במעבר' הוא במסדרון פתוח לרוחות ובחוץ היה מזג אויר גשום וסוער. מיטה התפנתה וליווינו את החולה שהסתייע במכשיר נשימה למחלקה. שם אחרי דקות ספורות אמר הרופא - שוב בנימוס רב - כי עבר שוב על ערכים שונים בבדיקות החולה וכי האבחנה במיון אינה נכונה וכי מדובר בחבלה ברגל שיש לטפל בה במחלקה האורתופדית כי "אנחנו פנימאים ואיננו יודעים לטפל ברגלים".

באופן מסודר מחק הרופא את רישום האבחנה במכתב חדר המיון ואמר כי שוחח עם האורתופד וכי על החולה להיות בהשגחת המחלקה האורטופדית ולשם יש להעבירו. האחות בפנימית, שוב בסבלנות במאור פנים אמרה לנו כי מהאורתופדית נמסר לה כי אין מיטות פנויות. רק בחדר האוכל ואם נתונה הסכמתנו לכך. השיבונו בחיוב ואז התברר כי גם בחדר האוכל אין מיטה פנויה והחולה הוחזר לחדר המיון, שוב באזור הפרוץ לרוחות , בתקווה שהאורתופדית תמצא מקום.

בשעה 11 בלילה לערך אמרה אחות חדר המיון - שוב בנימוס ובדאגה כנה - כי נמצאה מיטה אך עדיין אין מזרון. שמעתיה משוחחת עם אחות המחלקה האורתופדית והציעה לה להפעיל קשרים במחלקה אחרת כדי לקבל מזרון (למיטה שנמצאה). בשעה 11:45 נמצא מזרון והחולה הועבר למחלקה האורתופדית - כמובן שוב באזור הפתוח אך המקורה.

בהגיענו למחלקה ניגש אדם לבוש חלוק לבן שראה את החולה מצויד במכשיר לסיוע בנשימה ואמר "אני לא יכול לקבל אותו הוא זקוק לחמצן". מיד ערך לחולה בדיקה של רווי חמצן בדם ואמר "מצבו מחייב סיוע בנשימה ובחדר האוכל איני יכול לחברו לחמצן ועל כן איני מקבלו. הוא צריך להיות בהשגחה צמודה בפנימית אין לו בעיה אורתופדית אלא פנימית".

כוח העזר הרפואי שהיה איתנו היה נבוך וחזר מיד לחדר המיון כדי שלא יצטרך להחזיר את החולה. זה לא עזר והוא הוזעק חזרה כדי להחזיר את החולה לחדר המיון. כך בשעה אחת אחרי חצות הגיע החולה שוב למיון ושם נשלחנו להשהיה במיון טראומה - בה , אגב, לא היה שום רופא אלא רק אח בשם נסים - ממש מלאך.

רעייתי נשארה עם אביה במיון טראומה ושם בשעה ארבע ושלושים בבקר ראתה כי יש לו קשיים עצומים בנשימה. המלאך נסים שמע, לקח את מיטת החולה ורץ עימה למיון הפנימי - שם יש רופאים. אלו ערכו בדיקות שונות , מסרו כי החולה לוקה בדלקת ריאות אנושה והבהילו אותו - כן - לפנימית ד'. בה פתח את היום. אגב כמובן שוב דרך המסדרון הפתוח.

בפנימית ד' התנהגו הרופאים והאחיות למופת. טיפול צמוד , אוזן קשובה ואנושיות יוצאת דופן גם אל מול המשפחה. הטיפול הנהדר במחלקה לא עזר וביום ראשון בערב השיב החולה, אהרון דובינר ז"ל את נשמתו לבוראו.