מאז שנעשתה העברית שפה מודרנית ועד ימינו אלה, לא הייתה דרכה על מי מנוחות. כבר עם לידתה במאה ה-18, בתנועת ההשכלה בברלין, קמו עליה המתנגדים לשימוש בלשון קודש לצרכים חילוניים, כמו ספרות, למשל, או כתיבה עיונית לא תורנית. לאחר מכן, בדורו של אברהם מאפו, כשכתיבה ספרותית בעברית כבר הייתה עובדת חיים, התווכחו בשאלה, אם מותר או אסור לחרוג מלשון המקרא, שבעיני הסופרים של אז נחשבה לעברית האמיתית היחידה. בדורו של בן-יהודה יצאו רבים נגד החידוש ההמוני של המילים. למתנגדים נשמעו החידושים הנועזים ורבי המעוף כקשקושים קפריזיים ולפעמים ילדותיים של חבורת תמהונים. לאחר מכן באו פולמוסים על בחירת האותיות - אם לטיניות או אשוריות מרובעות, על המבטא - אם אשכנזי או ספרדי, על הכתיבה - בניקוד או בלי ניקוד, ואם בלי ניקוד ובכתיב מלא - באיזו מידה של מלאוּת.

ב"הבימה" דיברו עברית חגיגית במבטא רוסי כבד. כשאילנה רובינא העירה לאמה, שבעברית צריך לומר "גנרל" ולא "גיניֶרל", השיבה לה רובינא הגדולה, שלא תתערב במה שאינה מבינה. העברית המדוברת התמלאה מילים המסתיימות ב"קֶה" (בוטקה ודומותיה) ובני מהרש"ק, הפוליטרוק של הפלמ"ח, דיבר על "כנס אדְזִיר".

עם הופעתם של כותבים בני הארץ, נכנסה לתמונה הענייניוּת הצברית, וקמה התנגדות לכתיבה העשירה של חניכי גימנסיה "תרבות" מליטא ומפולין. הציונות הושמה במרכאות, והפתוס של שז"ר, של טבנקין ושל שאר נואמי המדינה שבדרך הפך נושא לחיקויים לעגניים בערבי תנועה. שלונסקי מרד בביאליק, אך במהרה התיישנה שירתו (של שלונסקי) ותרגומיו לשולוחוב (תרגומים מצוינים) שמשו נושא לבדיחות בפי תלמידי מגמות ספרות בבתי ספר תיכוניים ("ובמה נחרוש? הבזכרותנו נחרוש?"). נתן זך וחבריו שתו קוניאק מדיצינל ומרדו בשלונסקי ובעיקר באלתרמן ובחריזתו (למרד שלהם יש כיום טעם כמו לקוניאק שלהם) וסופרים צעירים ילידי תל אביב התחילו לדבר בשבחה של העברית הרזה.


מחלוקת רפואית

אחרי הקמת המדינה מתחילים הישראלים לשאת את עיניהם לצרפת. שייקה אופיר, הדודאים, נחצ'ה היימן ומוסיקאים ואנשי תיאטרון רבים נוספים שוהים שנים בפריז המעטירה ושואבים מלוא חופניים ממרסל מרסו, מאיב מונטאן, מז'ולייט גרקו ומפאקו איבנֶז, הספרדי הגולה. בישראל מתחילים להופיע תרגומים של ורליין, בודלר ורמבו. בקפה "עטרה" בירושלים מתחילים לדבר על אחד ושמו ז'אן פול סארטר. ומה קרה לרוסיות שלנו? היא התאדתה בבת-אחת. שמעון פרס מדבר פתאום צרפתית במבטא של עיירת גבול פולנית-בלארוסית, והצרפתית הופכת שפה רשמית שנייה בישראל מכוח החוק, ובבתי הספר התיכוניים מתמקדים בה על חשבון הערבית (בכייה לדורות). ואולם על אף החוק, הופכת דווקא האנגלית האמריקנית לשפה הדומיננטית בישראל, ומאז הידוק הקשרים עם ארה"ב בתקופת אשכול-ג'ונסון, הדבר רק הולך ומתעצם.

ומה על העברית? העברית חולה. שתי קבוצות של רופאים עומדות משני צידי מיטתה ומתווכחות. הטהרנים אומרים: כאשר לשון שמית כמו העברית מאבדת בתוך זמן קצר מילים וביטויים רבים לטובת האנגלית האמריקנית, זהו תסמין מדאיג. האבחנה: העברית הופכת משפה שמית עתיקה שהוחייתה לז'רגון בלתי נעים. היא יורדת ממעמדה, הדקדוק שלה נעלם בהדרגה, וגם מי שיודע אותו אינו רואה חובה לעצמו להשתמש בו או אפילו מתבייש לעשות זאת. מנהיגי הציבור אינם מדברים עברית בחוץ לארץ ומשתמשים שם רק באנגלית. יש היום בעולם אנשים לא מעטים, הסבורים כי שפתם של הישראלים היא אנגלית רצוצה. גם כאן, בישראל, דיבר הנשיא המכובד, שנשבע בשעתו אמונים לצרפתית, אל האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI באנגלית, במבטא פולני-בלארוסי, ולא בשפתו המקורית של ספר הספרים, המוכר לאפיפיור היטב בגרסתו הלטינית. התחזית של קבוצת ה"רופאים" הראשונה היא אפוא, שאם יימשכו התהליכים הקיימים, תגיע העברית למצב שבו נמצאת עתה שפת יידיש. היא לא תהיה השפה הייצוגית של הישראלים. הם ידברו בה רק בינם לבין עצמם ולא בנוכחות מי שאינם יהודים, ובלי שום תחושת מחויבות לתקן לשוני, לצורה מחייבת ולסגנון. הטיפול המומלץ: טיפוח הלשון, השקעה דחופה ורבת עוצמה בלימודה בבתי-הספר, הפניית ביקורת ציבורית כלפי אנשי ציבור ואנשי תקשורת עילגים ואכיפת החוק האוסר הצבת שלטי חנויות הכתובים רק באנגלית.

קבוצת ה"רופאים" המתירנים משיבים להם: העברית הישראלית היא בסדר גמור, היא יכולה ללכת על רגליה באופן חופשי, בלי הקביים של מורים טרחניים לדקדוק ובלי הקפדה על כל זרבובית של קומקום. שלב החייאת הלשון תם, ועכשיו העברית היא ילדה גדולה. תנו לה לחיות בשקט ותפסיקו לרטון כל הזמן: "אין אומרים כך, אומרים כך". איננו רוצים ללמוד עברית כל חיינו. לשון לומדים בבית-הספר, ואחר כך - די. מספיק עם משטרת הלשון שלכם, מספיק עם מכבסות המילים. הדובר הילידי אינו יכול לטעות. כל מה שהוא אומר הוא עברית ישראלית לכל דבר, ותפקיד הבלשנים הוא רק לתאר את ההתפתחויות. הבלשנות האמיתית היא בלשנות תיאורית. האקדמיה ללשון העברית ממילא מכשירה הכל בסופו של דבר. ואגב, האם המילה "אקדמיה" עצמה מופיעה בתנ"ך? חדירת מילים אנגליות-אמריקניות היא חלק מהגלובליזציה, ואין מה לעשות. הגרמנים אומרים היום sorry ולא bitte um Verzeihung, הרוסית היא שפה הרבה פחות סלאבית ממה שהייתה פעם, הצרפתית היא הרבה פחות רומאנית ממה שהייתה וכך גם האיטלקית והספרדית. גם ה-king's English כבר כמעט שאינה מדוברת, ואפילו המלכה אליזבת עצמה מדברת אחרת לגמרי מכפי שדיברה לפני 40 שנה. האחרונים שעדיין מדבריםking's English הם הארכיבישוף מקנטרברי וכמה לורדים זקנים, וגם זה רק לאחר שכילו בקבוק ברומור או גלן פידיך 18. אתם צריכים לשמוח על כך שיותר בני אדם מדברים היום עברית מכפי שדיברו אי-פעם ב-2,000 השנים האחרונות, ושמספרם רק הולך וגדל. תנו לחולה המדומה לקום מן המיטה ולצאת לרחוב, תפסיקו למלא אותה בתרופות, ואתם - התעסקו לכם להנאתכם בחקר הפיוט או הכתבים השומרוניים.

נראה, כי לשני הצדדים יש טענות כבדות משקל וכי שניהם מאמינים בהן בכל לב. בהקשר זה מפתה לכתוב את המשפט הכל כך שגור: האמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע. אך למרבה הצער, היא אינה שם. העברית באמת חולה, חולה מאוד. בלי פוליטיקה של תרבות, בלי התגייסות חירום של משרד החינוך ובלי מעורבות פעילה של אוהבי השפה, תהפוך ישראל בתוך דור אחד, מבחינה לשונית לפחות, לפוארטו-ריקו שנייה.