מנכ"לית בנק לאומי ב-15 השנים האחרונות הציגה השבוע את מועמדותה לתפקיד יו"ר הבנק. אי-אפשר לקחת מגליה מאור את הישגיה הרבים, כאשר החזירה את לאומי למקום הראשון ממנו נושל בידי בנק הפועלים (אם כי נעזרה לא מעט גם בטלטלות ובמשגים הקשים של בנק הפועלים מאז הגיע לידיה של שרי אריסון). מצד שני, למי שרוצה למנות אותה ליו"ר הבנק, אסור לשכוח את הטעויות הכבדות שביצעה, ואשר מהן הצליחה להתחמק באלגנטיות רבה.

מאור הייתה המפקחת על הבנקים באוקטובר 1983, המועד בו קרסו מניות הבנקים. כמנכ"ל לאומי, היא הפסידה לבנק דיסקונט בהתמודדות על ויזה כאל. ומה שיותר חשוב לנוכח התפקיד אליו היא שואפת כעת: מאור הייתה יו"ר לאומי שווייץ כאשר התרחשה בו המעילה הגדולה ביותר בתולדות הבנקאות הישראלית, 100 מיליון דולר (פי 1.5 מהבנק למסחר). היא הייתה יו"ר לאומי צרפת כאשר הבנק הסתבך בחקירה הקשורה לפרשת הלבנות הון. היא הצליחה להתנער, בצורה לא ממש משכנעת, מאחריות לתחרות האגרסיבית של לאומי נגד כרטיס האשראי ויזה אלפא ומאחריות לעבירות הפליליות של חברת ניהול ההשקעות לאומי פיא.

לא סביר להניח שכל אלו ימנעו ממאור את התפקיד היוקרתי ביותר במגזר הפיננסי בישראל, אם תתגבר על מכשלת הצינון הנדרש בין תפקיד המנכ"ל לתפקיד היו"ר. אבל זה לפחות מחייב חשיבה נוספת, בדיקה מעמיקה ושאלות נוקבות.

מזהירים אותנו, שבישראל עלולה להתחולל רעידת אדמה דומה לזו שפקדה את האיטי ושמיליון דירות יקרסו במקרה כזה ("גלובס", 26.1). באיזורנו ובארצנו אכן היו לא מעט רעידות אדמה והיו אפילו כמה וכמה קטלניות לאורך השנים, אבל אני קצת ספקן לגבי התחזיות האפוקליפטיות הללו. ולמה? בגלל שפעת החזירים.

כאשר התפשטה המחלה בארץ ובעולם, הזהירו המומחים מפני מגיפה נוראה שתעלה בחייהם של רבבות ואולי יותר. בישראל מיהרו לקנות 2 מיליון חיסונים ובכירים התחסנו בפומבי. כל מת קיבל כותרות, גם אם למעשה הלך לעולמו בשל שורה של סיבוכים קודמים.

מה שכמעט לא אמרו לנו הוא, שמדובר בעוד סוג של שפעת חורפית. חברה לעבודה חלתה בה, ואמרה לי ששפעת החזירים פשוט ארוכה יותר מהרגיל; במקום להרגיש כמו סמרטוט שבוע, זה לוקח שבועיים. לא נעים, לא נורא. בסיכון מיוחד היו בעיקר מי שמצויים תמיד בסיכון מיוחד: תינוקות, נשים הרות, זקנים וחולים כרוניים. וכאשר פרסמו את הנתונים המבהילים של 10, 20, 50 ויותר נפטרים, איש לא הישווה זאת למספר הנפטרים מדי שנה מהשפעת הרגילה.

הסיפור הזה לימד אותי לחשוב שוב כאשר אני שומע מומחים מזהירים מפני אסון המוני, כי: א) בדרך כלל יש להם אינטרס, בעיקר כספי; ב) גם הם זקוקים לכסת"ח; ג) גם הם רוצים כותרות. לכן, תרשו לי – לצד הרצינות המתבקשת – לקחת בערבון מוגבל את תסריטי היום בו תרעש הארץ.

הנה משהו שאינני מצליח להבין גם במחשבה שלישית ורביעית. חברת החשמל מבקשת לממן 1.4 מיליארד שקל מתקציב הפיתוח שלה באמצעות התעריפים, כלומר – מכיסו של הציבור (TheMarker"", 26.1).

במילים אחרות: הצרכנים ישלמו תמורת החשמל הקיים, תמורת תחנות הכוח החדשות וגם תמורת החשמל שייצרו באותן תחנות. ומה הם יקבלו בתמורה?

חברת החשמל שייכת למדינה, כלומר – לכל אחד ואחת מאיתנו. אם היא רוצה שנממן את פעילותה, זה אומר שהיא רוצה מאיתנו הלוואת בעלים. וזה אומר שאנחנו צריכים לקבל איגרות חוב, דיבידנדים או כל דרך אחרת בה יוחזר כספנו. במקום זה, אומרים לנו שנשלם גם בעד הפיתוח וגם בעד המוצר.

אני יודע שמשק החשמל הוא עסק מורכב מאוד, עתיר פוליטיקה ועם עובדים שאיש אינו יכול להתמודד מולם. אבל אולי מישהו יואיל לענות לי על השאלה הפשוטה הזו: האם כבעלים וכצרכנים של חברת החשמל, יש לנו מדי פעם גם קצת זכויות, או שמא רק חובות?

אז מה זה ט"ו בשבט חוץ מזלילת פירות יבשים? מי שיבדוק קצת יגלה, שכמו כל מועדי ישראל – היסוד הוא הלכתי. זהו היום שבו מתחילה שנת מעשרות חדשה, או אם תרצו – שנת מס חדשה לצורך המצוות התלויות בארץ. לאורך השנים קיבל יום זה משמעות של כיסופים לארץ ישראל, במיוחד בגולה ודווקא בהשפעת חכמי הקבלה של צפת. אגב: הפירות היבשים נכנסו לתמונה משום שבאירופה הקרה היה קשה מאוד להשיג פירות טריים בעיצומו של החורף, ודאי לא פירות מארץ ישראל.

אלא שבישראל של 2010, רוב החגים הפכו לאורגיה של זלילה: סופגניות, אוזני המן, קניידלך, מאכלי חלב, תפוח בדבש – והפירות היבשים. כדאי לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות האמיתית של היום הזה ועל הקשר שלנו עם ארץ ישראל שהוא מבטא.

• שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, פסל השבוע את עצמו מהדיון הנוסף בערעורו של ישראל פרי, בנימוק שלא משנה מה ישמע בו – דעתו נחרצת: יש להרשיע את פרי בפרשת הפנסיה הגרמנית.

לוי ישב בראש ההרכב המקורי בעליון שדחה את ערעורו של פרי, והיה אמור להיות אחד משבעת השופטים בדיון הנוסף. לזכותו יש לומר, שהוא חשף את דעתו הקדומה ונמנע מלהיכנס לבעיה מקצועית ואתית. לגנותו יש לומר, שהוא לא מסוגל להיפתח לנימוקים חדשים. וכעת לשאלה המטרידה: האם זהו מקרה יחיד, או שמא יש רגליים לטענה שיש עוד מקרים בהם שופטים אטומים משמיעת טענות וראיות?

• השבוע החל "TheMarker" לפרסם סדרת כתבות בנושא הריכוזיות במשק. לדברי העיתון, מטרתו היא "לקדם את הדיון הציבורי בעניין". אין ספק שזה נושא חשוב הראוי לבחינה. אלא שלשיטת "TheMarker" יש רק דעה נכונה אחת בנושא ואין שום מקום למחשבה שנייה. כותרת הסדרה היא "בעיית הריכוזיות במשק הישראלי" – שימו לב לקביעה הנחרצת: זו בעיה. כותרת המשנה: "המשק הישראלי סובל מריכוז של כוח רב בידי מעטים. החשש: העוצמה הזו תעוות את הכלכלה ואת ההתנהלות השלטונית". כל הכתבות מציגות את המצב כבעיה, ומה שחמור יותר – כך גם כל מאמרי הדעה. זה איננו דיון מקצועי ואובייקטיבי.

• השבוע פורסם סקר TGI על החשיפה לאמצעי התקשורת במחצית השנייה של 2009 ובשנה כולה. רוב מהעיתונים לקחו את הנתונים הנוחים להם, כך שיכלו להציג גידול. מה שאומר, שאף אחד מהם לא חשב לרגע, שאנחנו חשופים ליותר מאשר עיתון אחד וכך נעלה על הבלוף. מסתבר, שאם פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה – סטטיסטיקה יכולה להיות עניין של פוזיציה.