השורה האחרונה בערך "אסתי גינזבורג" בוויקיפדיה היא: "ב-22 ביולי 2009 התגייסה לצה"ל". אתמול (ה', 11.2) הביא ynet תמונות של טוראית גינזבורג וחברותיה, חוגגות בלאס וגאס את גליון בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד". מאז שגינזבורג התגייסה לצה"ל, היא הספיקה להופיע בקמפיינים, להצטלם, לככב במדורי הרכילות – בעצם, לעשות הכל חוץ מאשר לשרת בצבא.

אני לא מבין: האם גינזבורג היא כזה נכס לאומי? האם העסקים הפרטיים שלה ומאות אלפי הדולרים שהיא מקבלת, קודמים לחובתו של כל ישראלי לשרת בצה"ל? מה יקרה אם הגברת תוותר על מקצת (לא על הכל, רק על קצת) מן הקריירה שלה לטובת המדינה?

כיצד יכול צה"ל להילחם בתופעת ההשתמטות, אם הוא עצמו מאפשר לסלבריטאים לעשות מהשירות בדיחה אחת גדולה? מדוע הצבא אוסר על חיילים מן השורה לבצע עבודות נוספות בזמנם החופשי, אך מאפשר לדוגמניות לעבוד בזמן השירות? או שמא, כרגיל, החוק נועד לפראיירים בלבד?

לאחר שהודיע יהודה וינשטיין שאין למנות את גליה מאור לתפקיד יו"ר בנק לאומי הישר מכסא המנכ"ל, מיהרו "מקורביה" להבהיר שהיא ממשיכה להתמודד במסלול הפרטי. הנימוק: עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת אומנם את ועדת המניות הציבורית, אך אין היא מונעת ממאור - כבעלת מניות בבנק - להציג את מועמדותה בנפרד. לדברי ה"מקורבים", אם מאור לא תתמנה ליו"ר, היא תמשיך בתפקיד המנכ"ל.

שני דברים אני לא מבין כאן. ראשית, היועץ המשפטי התייחס לבעיית העדר הצינון בין שני התפקידים; הרי אותה בעיה קיימת גם כאשר מאור באה במסלול הפרטי. אבל ניחא, בזה יפסוק בג"צ. שנית, מה זאת אומרת שהיא תמשיך בתפקידה כמנכ"ל? היא מחליטה? כבר אין בעלי מניות? אין דירקטוריון? או שכך נראה בנק שאין בו שליטה של ממש והוא למעשה נשלט בידי מנהליו. אם זו התשובה - אז המודל הזה נכשל לחלוטין.

אף פעם לא הבנתי את הנהירה הזו של דתיים לחופשות בחו"ל בחגי ישראל, ובמיוחד לא בפסח. בסדר, לא כל אחד יכול לטרוח ולהכין ולבשל ולהכשיר. זה מובן לגמרי. ואם יש כסף – למה לא ליהנות ולנפוש. אבל בפסח? בחו"ל? הרי כולם יודעים כמה קשה להכשיר מטבח ביתי, על אחת כמה וכמה מטבח מוסדי, ועל אחת כמה וכמה וכמה – מטבח מוסדי בחו"ל. ובמקום לעלות לרגל לירושלים, יורדים לרגל לרומניה? לא קולט את זה.

עכשיו מנסה טורקיה להביא אליה את החרדים בפסח הבא עלינו לטובה, בניסיון לפצות את עצמה על החרם (המוצדק) של ועדי עובדים ושל ישראלים מן השורה.

הבנתם? חרדים שלא סומכים על הכשרות של הרבנות, שלא אוכלים פחות מבד"ץ כזה או חוג אחר, שלא יטעמו כלום בביתו של חובש כיפה סרוגה – הם יסמכו על מלון טורקי. נכון, יהיה שם צוות ישראלי שומר מצוות ומדקדק בקלה כבחמורה, אבל בכל זאת: לשנה הבאה בירושלים, לשנה הזאת באנטליה? נראה שאי-אפשר לצפות לפטריוטיות מצד מי שישראל היא בשבילם בעיקר כספומט, אך להיכן נעלמים הערכים היהודיים? או שמא התמים פה הוא אני?

קצת התקשיתי להבין בתחילת השבוע את הוויכוח הקשה בין לשכת ראש הממשלה לבין משרד האוצר על תוכנית "נתיבי ישראל", לרישות המדינה במסילות ברזל לאורכה ולרוחבה. ליתר דיוק, התקשיתי להבין את ההתעקשות של בנימין נתניהו על תוכנית שברור לכולם שלא תצא לפועל, כי הטווח שלה הוא 20 שנה – ואצלנו הרי לא מסוגלים לתכנן למרחק של שנתיים, ודאי שלא בתשתיות. ומדוע הוא הולך עם הראש בקיר נגד דעות המומחים ונגד מי שאמור לתקצב את העסק? למה ההתעקשות הזו על רכבת במקום כבישים?

ואז נפל לי האסימון. הרי רכבת ישראל היא חברה ממשלתית, וזה אומר: כר נרחב למינויים פוליטיים ואלפי עובדים שאפשר לשכנע אותם להצביע נכון. זה ההבדל הגדול בין כביש למסילה, ובעיני פוליטיקאים – זה הבדל מכריע. טובת המדינה? שיקולים מקצועיים? כמה עשרות מיליארדים לכאן ולכאן? תעזבו אותם משטויות.

קומראן, ביתה של הכת שכתבה את מגילות ים המלח, הוא גן לאומי באחריות רשות הטבע והגנים. השבוע ביקרתי שם. הרוב המכריע של המבקרים במקום הם נוצרים, בשל הקשר שלו ליוחנן המטביל, מראשוני הנצרות. לאור זאת, החיזיון האור-קולי המוצג בכניסה לאתר שם את הדגש על האופי הנזירי של קומראן ועל דמותו של יוחנן.

חנות המזכרות שבמקום מציעה כמעט אך ורק מזכרות נוצריות, כאשר כמה פריטי יודאיקה יהודיים ניצבים מבוישים בפינה – ומן הסתם מיועדים גם הם לנוצרים שרוצים מזכרת. כל הספרים והחוברות הנמכרים באתר, הן בחנות והן בדוכן הכניסה, הם בשפות לועזיות. בעברית יש רק דף מידע מיושן ובלתי מעודכן; אף ספר, אף חוברת, אף קטלוג, אף מזכרת.

אני מבין שיש שיקולים מסחריים והם לגיטימיים בהחלט. אבל האם אין מספיק מבקרים יהודים וישראלים שמצדיקים משהו בעברית? נניח, 5% מהמבחר בחנות? למה אפס מוחלט בגן לאומי במדינת ישראל? את זה אני כבר לא מבין.

קראתי השבוע פסק דין שגרם לי לשפשף את עיני ולצבוט את עצמי. מעשה בנכה שהחנה את רכבו בחניית נכים, אך לא היה ברשותו התג המתאים. האיש הועמד לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים וזוכה.

עד כאן – סביר איכשהו, כי אולי הוא שהעדיף העמדה לדין. אבל מכאן, הסיפור הזוי לחלוטין: עיריית ירושלים ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. כן, קראתם נכון: נכה שחנה במקום המגיע לו, וכל חטאו היה טכני בלבד – וגוררים אותו לערכאה נוספת. הסוף הטוב הוא, שגם בית המשפט המחוזי זיכה אותו.

קראתי, נדהמתי – ודווקא הבנתי. הבנתי מדוע בתי המשפט כל כך עמוסים ופקוקים: כי יש מספיק מטומטמים (ובמקרה זה: גם אטומים ורשעים) שמביאים לפתחם עניינים שכלל אין מקומם בבית המשפט.