בשבחו של ה"מדיקל סנטר"

אבל פרופ' לינדנר החליט שלא להרים ידיים. הוא חיבר אותי, בינתיים, לצנטר (קטטר), בתקווה שבכך ישתפר תחילה תפקוד הכליות ולאפשר בכך את ביצוע הניתוח, שכשלעצמו נחשב ל"פין-נאטס" (תרתי משמע). לינדנר, שהוא גם מנהל המחלקה האורולוגית בבית-החולים "אסף הרופא", התנה את הניתוח בשיפור מצבן של הכליות ברמה הדרושה וכדי למנוע במהלכו סיבוכים מיותרים. למרות מצבי העגום, נשמע הפרופסור די אופטימי. לאחר שהוברר לו כי יש לי חסימה בין הכליות לצינור השתן, הוא הביע את מלוא תקוותו כי מצבי יהיה בסופו של דבר הפיך, כשהצנטר אכן יעשה את שלו וינקה מגופי את הפסולת שהצטברה בו.

שבועיים ימים הסתובבתי עם הצנטר באי-נוחות מלאה, אבל בתקווה שהפעם ישחק לי המזל, לאחר שהשכל בגד בי. במרוצת אותם שבועיים שוב נשלחתי, כמעט מדי יום, לאינספור-בדיקות, כדי לעדכן בכך את מצבי. הטרטור הזה, שלווה במאבק עיקש של זירוז תור לבדיקות, התיש אותי כמעט לחלוטין וחשתי עצמי כמת מהלך.

ואז הגיע הרגע המתאים, בעזרתה האדיבה והאנושית של מיכל, מזכירתו הלבבית של פרופ' לינדנר, שעשתה כל שלאל-ידה כדי שהניתוח אכן יתקיים במועדו. ביום השישי, ה-16 ביולי, בשעת בוקר, התייצבתי בדחילו ורחימו לניתוח ב"מדיקל סנטר". שילמתי 1,800 שקל השתתפות עצמית בניתוח, לאחר שהאחות עפרה והמרדים הראשי, ד"ר קרלוס, הנחו אותי במה שאמור לעבור עלי. לאחר שבע שעות-המתנה מורטות עצבים, הולבשתי בחלוק-מנותח והועברתי לחדר-ניתוח בתום צום מוחלט של יום.

את ההרדמה האזורית ביצע ד"ר הוסאר, וכשאני בהכרה מלאה החל פרופ' לינדנר בניתוח עצמו, כשרגליי מפושקות כשל אישה יולדת. עד מהרה הורדם חלק-גופי התחתון, כשאני מחליף תוך כך הלצות עם צוות הרופאים אשר על המלאכה. במרוצת 40 דקות הניתוח, כשרגליי משותקות לחלוטין, הספקתי להשתתף בצערם של הרופאים המרדימים על שהם נופלים מן הרגליים בשל העומס הכבד המוטל עליהם, בלא שיתוגמלו כראוי. תוך כך הוצא הצנטר מגופי, כשליטרים של דם נשפכים כמים מן השקיות שהוצמדו אליו. עדיין היה בי כוח להתלוצץ שקשה לי להיפרד מ"אהובי" הצנטר, הארור והמציק, שאליו "נקשרתי" במשך שבועיים תמימים, אבל שבעזרתו נוקתה כל הפסולת שהצטברה בכליותיי. "אין בעיה" - השיב לי המנתח בבדיחות. "עוד מעט קט הוא שוב יחזור אליך"!

והנה, ראה זה פלא: מבדיקה לבדיקה - שגרתית, של אמ.אר.איי. ושל אולטרסאונד - שופר מצבי לאין-ערוך: הכליות המורחבות הצטמקו, האנמיה שופרה ורמת הסוכר ירדה. פה ושם נותרו עוד אי-אלו ערכים מעבדתיים לא סבירים, אך חסרי משמעות לצורך הניתוח. פרופ' לינדנר חזה, אל נכון, את התוצאות ומלא אופטימיות, כדרכו בקודש, בישר לי על מועד הניתוח הקרוב, כשגם הפעם הוא מתנה אותו בעריכת שתי בדיקות של הרגע האחרון. אלא שצרה צרורה: התור הקרוב לאותן בדיקות, מטעם ביטוח "מושלם", נקבע למחצית חודש אוגוסט, בעוד הניתוח אמור היה להתקיים כבר ב-16 ביולי.

שוב היה זה פרופ' לינדנר שהציל את המצב. הוא יעץ לי לפסוח הפעם על הביטוח ה"מושלם" ולקיים את הבדיקות ב"מדיקל סנטר" בהרצליה, שאינן כרוכות בהמתנה, תמורת סכום של 850 שקל עבורן. אילו המתנתי חודש ימים לבדיקות ה"מושלם" הייתי חוסך, אומנם 800 שקל, אלא שפיקוח-נפש דוחה כל חיסכון בכסף. בדיקת האולטרסאונד, שערך פרופסור סימון שטראוס, מומחה לרדיולוגיה, אציל-נפש, הצביעה על שיפור ניכר במצבן. גם בדיקת הדם, שנערכה במקביל, בישרה, יחסית, גדולות ונצורות.

אמר ועשה, ולאחר שהניתוח עבר בהצלחה, עם המתנה של שעה בחדר ההתאוששות, הועברתי סוף-סוף לחדר הנשקף אל ימה של הרצליה. אלא שתפנוקי החדר המהודר (840 שקל ללילה), מאובזר להפליא, עם נוף משגע, טלוויזיה, מיני-בר, כספת, עיתון, ארוחה לפי בחירה מתפריט, וחדר-אמבטיה מפנק - לא עשו לי דבר. הייתי ממוטט טוטאלית ולא יכולתי להפיק מהם כל הנאה. יחד עם זה התקשיתי לעצום עין במשך כל אותו לילה, שהפך עבורי ממש לנצח. משפגה ההרדמה סבלתי כאבי-תופת, כשהצנטר שאליו "נקשרתי" תרתי משמע, מונע ממני לשכב על צידי כהרגלי, כשבכל שעה מגיעה אחות תורנית למדוד חום, לחץ-דם ודופק. חומי זינק ל-39 מעלות, עלה וירד לסירוגין, למרות עירויי האנטיביוטיקה שהוזרקו לי לווריד, ואני עדיין בצום מוחלט של יומיים תמימים.

שחרורי מבית החולים עוכב ביום, לאחר שהתברר כי חיידק בלתי מזוהה דבק, ככל הנראה, בגופי. לצורך איתורו נערכה לי תרבית ולאחר יומיים תמימים הוא אותר, סוף-סוף, במערכת השתן. או אז הוחלפה האנטיביטיקה שניתנה לי, ספקולטיבית, באנטיביוטיקה הולמת.

לאחר שלושה ימי אשפוז שוחררתי מבית החולים כשהצנטר המטריד מוצא מגופי, לא לפני שזכיתי לביקורו של מנהל ה"מדיקל סנטר", פרופ' דן אופנהיים, לשעבר מנהל בית-החולים "רבין", ושל מנהל השיווק, גדי לוי, שביקשו לבדוק את רישומי מבית החולים. הייתי מלא התפעלות מהטיפול המסור, הן של פרופ' לינדנר האציל, שבא בכל יום להתעניין בשלומי, והן מצוות האחים והאחיות המסור, בראשותו של האח רמזי, שעשו כל שביכולתם כדי להקל עלי את אשפוזי.

אז, לפעמים, רבותיי, כדאי לוותר על בית-חולים קונבנציונלי ולא להקל ראש בבית-חולים פרטי. זירוז של ניתוח ותשלומים הכרוכים בהוצאה אישית מן הכיס, שווים, בעצם, הכל כשהמדובר בהצלת חיים.