מיד עם הידיעה על האסון הנורא שפקד את צוערי השב"ס ומלוויהם, החלו מופנות אצבעות מאשימות כלפי הכבאים, שלא ביצעו את משימתם כהלכה; וכלפי הממשלה, שלא דאגה לספק להם ציוד מתאים כדי שיוכלו להתמודד עם שריפה כה גדולה. תופעה זו של החלפת היגון המתבקש בזעם המופנה אל שעיר לעזאזל, איננה תופעה חדשה או נדירה. רק לפני מספר חודשים, לאחר שאיתי בן-דרור רצח את ילדיו, זעקו כותרות העיתונים "איך הם נתנו לו את הילדים?", כש"הם" - אלה העובדות הסוציאליות שטיפלו במשפחה. אין ספק שלו התאבד איתי בן-דרור כיוון שלא נתנו לו לבלות עם ילדיו, היו הכותרות זועקות "למה לא נתנו לו את הילדים?".
אך כשם שהעובדות הסוציאליות אינן אחראיות בשום צורה לרצח המטורף, כך גם הכבאים ואנשי הממשלה אינם אחראים בשום צורה לאסון הנוכחי. איתי בן-דרור הוא האחראי היחיד לרצח ילדיו, והנוסעים באוטובוס ומלוויהם נספו כיוון שאיש לא העלה בדעתו שהשריפה, שכבר השתוללה, תגיע כה מהר לכביש בו נסעו. פשוט קרה אסון, ואסונות קורים.
אין הכוונה לטעון שהכל בידי שמים. מפקדיו הבכירים של צה"ל, שכשלו לפני מלחמת יום הכיפורים, הם האחראים הישירים לאסון הגדול ביותר שפקד אותנו מאז קום המדינה. לו חלילה עלה באש ישוב שתושביו לא יכולים היו להימלט על נפשם, היה מקום להאשים את האחראים על אי-כיבוי השריפה. אך לא זה המקרה, ובמקרה הנוכחי יש מקום לאבל וכאב, ולא להטחת האשמות.
