|
|
[צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
הנס כריסטיאן אנדרסן סיפר כידוע על ממלכה שהתפעלה מיופיו של בגד שרק חכמים רואים, עד שילד קטן צעק: "המלך הוא עירום". האם "פרשת המין" מקרית גת היא גירסה של הסיפור הידוע?
במקרה זה נתפרה קונסטרוקציה משפטית, לפיה האישה שבמרכז הפרשה אינה קורבן אלא עבריינית מין שביצעה עבירות רבות בקטינים - מעשים מגונים ומעשי סדום. המשטרה ירצה את ההתייחסות לפרשה, בתי המשפט עצרו את האישה על סמך התיאוריה שהציגה המשטרה, והפרקליטות העמידה לדין.
ואולם, כתב האישום מספר, בין היתר, כי ברוב המקרים הקטינים הם שיצרו קשר עם הנאשמת כדי לקיים איתה יחסי מין. הם התקשרו, שלחו לה את תמונותיהם ופצחו במסע שכנועים כשסירבה. הקטינים הגיעו אליה בצוותא, בקבוצות של עד שבעה נערים, ובזה אחר זה בעלו אותה. אחד מהם הנציח את המעשה בטלפון הסלולרי, התנהגות לא אופיינית למי שנטען שהוא קורבן עבירת מין.
בהינתן תיאור זה, כיצד ייתכן שהאישה היא זו שמואשמת במעשי סדום? חוק העונשין מגדיר מעשה סדום כהחדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת או החדרת איבר מין לפיו של אדם. בפרשה המדוברת הנערים החדירו את איבר מינם לגופה של האישה, ולא להפך. טענת התביעה היא כי על-ידי שביצעה בהם מין אוראלי, הנאשמת "גרמה" לנערים לבצע בה מעשה סדום.
הבגד המשפטי שתופר כתב האישום מסתמך על סעיף 350 לחוק העונשין, לפיו, לעניין עבירות מין, "אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר". סעיף זה נועד לאפשר הרשעה של מי שאינו מבצע בפועל את ההתנהגות האסורה על-פי חוק, אך מביא לכך שהיא תבוצע בקורבן.
ניתן ליישם את הסעיף במספר מצבים. המצב הראשון הוא כאשר אדם כופה על אחר לבצע מעשה מיני באדם שלישי. כך למשל, במקרה שזכה לכינוי "האונס בגן העיר", שם האנס כפה, בין היתר, על בני זוג לקיים יחסי מין. גם אישה יכולה להיות מורשעת באמצעות סעיף זה. במקרה שנדון בבית המשפט העליון, הורשעו שתי מטפלות במוסד סיעודי בשורת עבירות מין, לאחר שכפו על החוסים לבצע את המעשים זה בזה.
מצב שני עליו חל הסעיף הוא כאשר המבצע פאסיבי בהתנהגותו (מה שלא ניתן להגיד לגבי האישה שביצעה מין אורלי בנערים), אך מורה לקורבן לבצע בו אקט מיני. בשנים האחרונות עלתה סיטואציה שלישית ליישום סעיף 350, כשהמבצע מתקשר עם קורבנו דרך המחשב, ומביא לכך שיבצע בעצמו אקטים מיניים. סיטואציה חדשנית זו, שספק אם המחוקק התכוון לכלול בגדר הסעיף, טרם זכתה לליבון מעמיק ועקרוני בפסיקה.
המשותף למצבים הללו הוא, כי מי ש"גורם" את העבירות שולט באירוע - מה שאיננו יכולים לומר על האישה מקרית גת. הנערים הפגינו רצון ויוזמה והם אלו שצבאו על דלתה. אם הקונספציה שמציע כתב האישום תתקבל, ניתן יהיה להעמיד לדין כל נאנסת בטיעון המשפטי שהיא "גרמה" לאנס לאנוס אותה. אבל גם בימים בהם שלטו בישראל מיתוסי האונס שייחסו לקורבן אשמה כי שתתה אלכוהול, התלבשה באופן חושפני, התנהגה בליברליות וכדומה, לא עלה על הדעת להגיש כתב אישום נגד קורבן אונס.
עבירות המין שבחוק הישראלי מביאות בחשבון פערי כוחות המתבטאים בגיל, מצב נפשי, השפעת סמים או אלכוהול, יחסי מרות וכו'. העמדתה לדין של האישה מקרית גת מתייחסת רק להיבט הפורמלי של פער הגיל בינה לבין הנערים, אך מתעלמת לחלוטין מההיבט המהותי של היותה הצד המנוצל, החלש והמושפל.
האכיפה הסלקטיבית של רשויות החוק שפועלות במרץ כלפי האישה, אך מגלות אוזלת יד לגבי טענותיה לפיהן נאנסה ע"י הקטינים, מהווה פגיעה בצדק. גם אם הנאשמת רחוקה מלהיות צדיקה, לא ניתן להסתכל על פרשה זו באופן חד-צדדי ולהתעלם מכך שהיא נוצלה ניצול מחפיר.
גם על נערים יש להגן מניצול מיני, וראוי לתקן את החוק הקיים שאינו נותן לבנים הגנה מספקת, אך הלבשת האירוע בכסות פורמלית של סעיף 350 היא התפלפלות משפטית שתוצאתה האבסורדית היא כתבי אישום נגד קורבן עבירות המין. האם יהיה במערכת המשפט מי שיצעק כי המלך עירום?
