בייניש - נשיאה בדרך משובשת

אם לא יקרה דבר בלתי צפוי, עתידה שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש לרשת בעוד כשנה את מקומו של אהרון ברק כנשיאת בית המשפט העליון.
הגעתה של אשה אל ראש הצמרת המשפטית היתה אמורה להיות יום חג אמיתי, ומהרבה בחינות ניתן היה לראות בכך מקור גאווה לכולנו.
אבל אין שמחה בלב. למה?

בדברים שיובאו להלן אין כדי לבחון את כישוריה או התאמתה האישית של השופטת בייניש לתפקיד, אלא לשרטט בקווים כלליים את הדרך שבה התקדמה השופטת אל היעד הנכסף.
בסוף שנת 1995 מונתה הגב' דורית בייניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון.
מינויה אושר פה אחד על ידי כל תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים.

הרוח החיה והכוח המניע שפעל למינוי היה הנשיא אהרן ברק, שהתמנה לנשיא בית המשפט העליון חודשים ספורים קודם לכן. פעילותו הנמרצת של ברק למען המינוי התבטאה כמובן במישור הפורמלי: ברק, מתוקף תפקידו כנשיא, הינו חבר הוועדה למינוי שופטים.

אבל גם במישור הבלתי פורמלי - לחצים והבנות שמאחורי הקלעים - פעל ברק בנחישות לגבש את הצבעת כל חברי הוועדה פה אחד לטובת המינוי.
אין ספק: כל מי שקצת מצוי בעניינים ומכיר את הנפשות הפועלות, יודע שאלמלא ברק בייניש לא היתה זוכה להגיע לבית המשפט העליון.
אבל יותר מכך: אהרן ברק דחף את המינוי בידיעה, ומתוך כוונה מראש, שבייניש תהיה בבוא היום נשיאת בית המשפט העליון, וזאת - על פי עיקרון הוותק הידוע.

מה, אם כן, דחף את ברק עצמו לרצות את מינוייה של בייניש?
מה היו שיקוליו לרצות כל כך במינוי הזה?
האם השיקולים היו ענייניים?

אין צורך להכביר כאן מילים על הקשר האישי ההדוק ורב השנים שבין ברק לבייניש, החל מימי היותה תלמידתו באוניברסיטה, עבור דרך עבודתה הצמודה במחיצתו בוועדת כאהן (סברה ושתילה), המשך בעבודתם היומיומית הצמודה - הוא כיועץ המשפטי לממשלה והיא כראש מחלקת הבג"צים, הלאה בכך שבנו היה מתמחה שלה בפרקליטות, וסיים בקשר בין המשפחות.

הרי איש לא יטען שמבחינה מקצועית נמצאו אז בבייניש כישורים כה בולטים עד שניתן יהיה להצביע עליהם כמצדיקים ומחייבים מינויה לעליון ויהי מה. ובוודאי שאיש לא יטען שנמצאו אז בבייניש אותם חומרים מיוחדים שמהם עשוי נשיא בית המשפט העליון.
הניתן, איפוא, לסלק חשד מבוסס שהקשר האישי ההדוק הזה, שבין ברק לבייניש, שימש שיקול מכריע בהחלטתו למנותה כשופטת, ובהמשך כיורשתו?

נכון, ברק לא פעל כאן לבד, היו עוד שהצביעו עימו, אבל אלה הן הרי טענות פורמליסטיות שאינן ראויות להישמע. וכבר אמרנו: כל מי שמצוי קצת בעניינים ובדיווחי העיתונות של אותם ימים יודע שהנשיא אהרון ברק הוא זה שעמד מאחורי המינוי של דורית בייניש לשופטת בית המשפט העליון.

ברור כשמש: הנשיא ברק עצמו, אילו נהג על פי הקריטריונים המשפטיים שהוא עצמו קבע כשופט, היה פוסל את מעורבותו והצבעתו בהליך הבחירה של בייניש ללא היסוס.
היה זה ניגוד עניינים במירעו.

אבל התמונה לא תהיה מלאה אם לא נחזור שנתיים לאחור - לשנת 1993. אם נבחן את מינוייה של בייניש לבית המשפט העליון על רקע ההתרחשויות שאירעו שנתיים קודם לכן - התמיהה באשר לשיקולי ברק למנותה רק תיגבר.

מתברר שהשופטת בייניש היתה מועמדת פעמיים לכהונה בבית המשפט העליון, ורק בפעם השנייה, בשנת 1995, היא הצליחה לדלג מעל המשוכה של הוועדה למינוי שופטים.

מה קרה בפעם הראשונה?
היה זה כאמור בשנת 1993. מועמדותה של בייניש עלתה אז בפני הוועדה אך נכשלה עקב רוב בוועדה שהצביע נגד המינוי.
דחיית מועמדותה של בייניש היתה אז אירוע חריג ביותר, ולא זכור שעד אז הוועדה דחתה מועמדות של אדם כלשהו לכהונה בבית המשפט העליון. שכן, הנוהג אז לגבי מועמדים לבית המשפט העליון היה כזה, שהיו מביאים לוועדה מועמדים מוסכמים מראש, כמספר המקומות הפנויים, והם נבחרו למעשה באופן אוטומטי.
והנה כאן נשברה המסורת הזו דווקא על גבה של דורית בייניש.

ומי שהוביל את הרוב שהתנגד למינוי בייניש היה נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, וכמוהו הצביעו שני עמיתיו השופטים, וכן שני נציגי לשכת עורכי הדין.
במילים אחרות: חמשת המשפטנים, שהם הרוב בוועדה, הכשילו את המועמדות של בייניש, שנתמכה על ידי ארבעת הפוליטיקאים שנשארו במיעוט.
הוועדה לא נימקה, כמובן, את הסיבות לדחיית מועמדותה של בייניש, ובנסיבות העניין - טוב שלא עשתה כן. שהרי מה טעם היה אז לתת פומבי לסיבות להתנגדות למועמדותה, ובכך להוסיף על עגמת הנפש שממילא נגרמה לה עקב עצם כישלונה?

יחד עם זאת, בתקשורת הועלו אז, מטבע הדברים, ספקולציות שונות באשר לכישלון המועמדות: היו שניחשו שהוועדה העדיפה על פניה של בייניש מועמדים טובים יותר .
היו שסברו שתנועת ש"ס פעלה מאחורי הקלעים לסיכול המינוי, וזאת עקב היותה של בייניש הגורם הדומיננטי שמאחורי הגשת כתב האישום נגד אריה דרעי. אחרים העלו ספקולציה שהנשיא שמגר חשש שמינויה של בייניש יפר את האיזון העדין השורר בין שופטי בית המשפט העליון בענייני ביטחון.

עלתה אפשרות שההתנגדות היתה נעוצה רק בעיתוי המינוי, וזאת כדי לסכל האפשרות שבייניש תהיה נשיאה (על פי עיקרון הוותק). היו גם שסברו שמועמדותה נכשלה עקב חוסר התאמה אישית לכהונה הרמה. נמצאו כאלה שסברו שהיה חשש שמינויה יעורר התנגדות ציבורית חזקה מדי. והיו כיוצא באלה ספקולציות וניחושים המתלווים, מטבע הדברים, למצב של העדר אינפורמציה מוסמכת שתבהיר העניין.

אבל כעבור שנתיים, כאמור, הועלתה המועמדות פעם נוספת, והפעם היא עברה בהצבעה פה אחד.
ובכן, מה קרה הפעם? כיצד זה נתהפך הגלגל?
התשובה ידועה כמובן: כפי שכבר ראינו, זמן קצר קודם שבייניש מונתה, החליף אהרון ברק את שמגר כנשיא בית המשפט העליון, ומתוקף תפקידו היה לחבר הוועדה למינוי שופטים. נוסף לכך, שני השופטים האחרים החברים בוועדה התחלפו אף הם.
וכך, אהרון ברק, כנשיא, במצב של ניגוד אינטרסים כפי שראינו, דחף את המינוי קדימה והעביר אותו ללא כל התנגדות.

וכאן מתעוררת שאלה:
כיוון שכאמור היה זה ברק שהיה הכוח המניע מאחורי המינוי של בייניש, ואף פעל בעניין מתוך ניגוד אינטרסים אישיים, מתעוררת במלוא חריפותה השאלה מה היו הנימוקים שגרמו לדחיית מועמדותה רק שנתיים קודם לכן?

והשאלה ביתר חדות:
מה היו הסיבות להתנגדותו של הנשיא שמגר בזמנו למינוייה של בייניש?
הייתכן שיחד עם פרישתו של שמגר נעלמו גם הסיבות להתנגדותו למינוי הזה?
וראוי להמשיך ולחדד השאלה:
ראינו שדחיית מועמדותה של בייניש בזמנה היתה מעשה חריג ביותר, שספק אם היה לו תקדים עד אז. השאלה היא איך קרה הדבר, שדווקא לגבי בייניש נוצר מצב שמועמדותה עלתה בפני הוועדה ונכשלה?
הרי ניתן היה להגיע במגעים מוקדמים להסכמה - או אי הסכמה - על המועמדות הזו ולחסוך את ההליך בוועדה, עם כל אי הנעימות והמבוכה הכרוכים בכך.

אבל לא: שמגר שבר את המסורת ואיפשר למועמדותה של בייניש לעלות להצבעה בוועדה, ושם, במארב מתוכנן ממש, הוא הוביל את ההצבעה נגדה וסיכל המועמדות.
ובכן, מה היו שיקוליו של הנשיא שמגר לצאת כך מגידרו ולשבור את הנוהג?
מה היו שיקוליו של שמגר לגרום למבוכה הזו עם כל תוצאותיה הבלתי נעימות כלפי בייניש?
הרי היה ברור לשמגר, שהליך הצבעה פורמלי בוועדה, שדוחה את מועמדותה של בייניש, במיוחד כשמדובר בהתנגדות כל שופטי בית המשפט העליון, פוגע בה אישית וגם עלול לכרסם במעמדה הציבורי כמועמדת.

ושוב, הרי שמגר ידע את החשבון האריתמטי והוא יכול היה להעביר למי שצריך את המסר שאין טעם להביא את מועמדותה של בייניש לוועדה כיוון ששם הוא יכשיל אותה. ושמגר הרי ידוע כאדם שקול וקר רוח היודע לחשב היטב את צעדיו, ואינו נכנס לסיטואציות, אלא אם כן הוא רוצה בכך.
מה, אם כן, היו שיקוליו של שמגר ביצירת הסיטואציה הזו של הכשלת המועמדות דווקא בהצבעה פורמלית בוועדה?

האם ניתן, במצב עניינים כזה, להוציא מכלל אפשרות, שהנשיא שמגר בעצם רצה כאן, באמצעות הליך הצבעה רשמי כדת וכדין, "להרוג" את המועמדות הזו של בייניש אחת ולתמיד?
כלומר, האם ניתן להוציא מכלל אפשרות שהנשיא שמגר רצה כאן בעצם "לנעול" את עמדת בית המשפט העליון נגד בייניש, וליצור מצב שבו יקשה בעתיד לחזור אל המועמדות הזו - בלא שהדבר יעורר תמיהות?
האם ניתן להוציא מכלל אפשרות שהנשיא שמגר חתר כאן לפגוע במעמדה הציבורי של בייניש, ואולי גם להרתיע אותה עצמה מלחשוב על הרעיון פעם נוספת.

אם אלה הם פני הדברים, ברור שהיתה לנשיא שמגר סיבה ממשית ורצינית ביותר להתנגדותו למינוי בייניש בזמנו. שמגר המחושב וקר הרוח לא היה יוצא מגדרו להכשיל המועמדות של בייניש בדרך כל כך חריגה ובוטה, אלא אם כן היו לו סיבות טובות לכך.

מה, אם כן, היו הסיבות להתנגדותו הכל כך נמרצת של הנשיא שמגר למינוי הזה? האם שמגר יודע משהו שהציבור איננו יודע? האם הסיבות תקפות גם היום?
לא, איננו יודעים. כנראה שנגזר על הציבור להישאר רק עם הניחושים והספקולציות.

אבל אם הנשיא שמגר סבר שהתנגדותו הנחרצת למינוי בייניש תעשה רושם כלשהו על הנשיא ברק או תרתיע אותו בצורה כלשהי, כי אז יש להגיע בצער למסקנה ששמגר איננו מכיר את ברק.
ברק קיבל משמגר את שרביט הנשיא, וכעבור זמן קצר - כן ניגוד עניינים, לא ניגוד עניינים - העביר את המינוי של בייניש בריצה קלה.

אבל נשברה כאן מסורת נוספת:
אם התרגלנו איכשהו לקלישאה שלפיה "חבר מביא חבר", הנה אנו עדים למצב חדש שלא היכרנו עד היום: "נשיא מביא נשיא".
במה דברים אמורים:
מאז הקמת המדינה ועד היום לא היה מצב שבו נשיא מכהן של בית המשפט העליון יהיה מעורב, או ישתתף בהצבעה, בבחירת יורשו.
שכן, מה שתמיד קרה הוא שהנשיא, כחבר הוועדה למינוי שופטים, היה בוחר תמיד את הנשיא העתידי שיבוא אחרי יורשו.
או במילים אחרות: עד היום היה מצב שהנשיא שיורש את הנשיא המכהן נבחר תמיד על ידי אחד הנשיאים שקדמו לנשיא המכהן, וכך תמיד נמנע מצב שהנשיא המכהן בוחר את יורשו.

והנה המסורת הזו נשברה אף היא: הנשיא ברק מינה את יורשתו. ולא רק שהוא מינה את יורשתו, הוא עשה כן תוך ניגוד עניינים. האם לא ברור שבייניש חייבת לברק, רק לו, את המינוי שלה?
היש צורך למנות את שלל הפגעים הטבועים במצב עניינים שכזה?

כולנו ידענו שהתופעה שלפיה הבוס ממנה את יורשו מוכרת רק במדינות העולם השלישי.
כולנו ידענו שבמדינות מתוקנות, ראשי גופים ומערכות שלטוניות, כמו הרמטכ"ל ואחרים, אינם מעורבים, בוודאי שאינם ממנים, את יורשיהם.
אבל העיקרון האלמנטרי והחיוני הזה של מינהל תקין אינו מוכר כנראה בבית המשפט העליון.
ומה על מראית עין של מינהל תקין? בית המשפט העליון נמצא כנראה מעל הזוטות הללו.

הנה כי כן, נוצר מצב כאילו סימטרי - אבל הפוך: הנשיא שמגר, מסיבות השמורות עימו, יצא מגדרו כדי לסכל את מינוייה של בייניש. ולעומתו הנשיא ברק, תוך ניגוד עניינים חריף, יצא אף הוא מגדרו אבל כדי למנותה.
וכפי שראינו, לא רק שברק יצא מגדרו כדי למנותה, אלא שהוא דחף את המינוי בעיתוי המסויים ההוא מתוך כוונה מראש, שעל פי עיקרון הוותק, היא זו שתהיה בבוא היום נשיאת בית המשפט העליון.

האם בחירתו של ברק בבייניש, תוך ניגוד עניינים חריף, היתה הבחירה הטובה ביותר? אשרי המאמין.
האם אלמלא ברק היה לבייניש סיכוי כלשהו להגיע אי פעם לבית המשפט העליון, כל שכן להיות הנשיאה? קשה להאמין.
הנותרו בליבה של השופטת בייניש משקעים עכורים מימי המועמדות שנכשלה? יש לקוות שלא.

התוכל השופטת דורית בייניש לעמוד בנטל הכבד מאד שבקרוב יוטל על כתפיה? תוך זמן לא רב נדע.
אבל חשוב שלא לשכוח:
השופטת שעתידה לשבת בעוד כשנה על כסאו של נשיא בית המשפט העליון מגיעה לתפקיד החשוב ורב העוצמה הזה הודות למי שמינה אותה לתפקיד תוך ניגוד עניינים חמור - אהרון ברק, ולמרות התנגדותו החריפה של איש בעל מעמד מיוחד, שאין עוררין על ניקיון שיקוליו - מאיר שמגר.