הַגּ'וּק הִתְעוֹרֵר בֹּקֶר אֶחָד הִסְתַּכֵּל אֲרֻכּוֹת בְּמַרְאָה.
הֶעָתִיד, מָה יַגִּיד, נִרְאֶה מֵחֻרְבָּן וְהַסְּבִיבָה מַמָּשׁ מַגְעִילָה.
גַּם אַתֶּם הֱיִיתֶם מַרְגִּישִׁים בְּוַדָּאִי כְּמוֹ גּ'וּק דָּפוּק וְעָלוּב
אִם הֱיִיתֶם גָּרִים לְיַד הָאַסְלָה, בֵּין הַכִּיּוֹר וּבוֹר הַבִּיּוּב.
הוּא הִתְעַטֵּף בְּגָלִיל שֶׁל פִּסַּת טוּאָלֵט, הִסְתִּיר מָחוֹשׁ וְכָנָף,
הַמַּרְאֶה קְצָת שֻׁפַּר, יֵשׁ לְהוֹדוֹת, אֲבָל הָרֵיחַ הָרַס אֶת הָאַף.
לֹא יַעֲזֹר שׁוּם דָּבָר, אָמַר הַבָּחוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ לִי עָתִיד
קַרְיָן חֲדָשׁוֹת, זַמָּר-חֲתוּנוֹת, מַנְכָּ"ל שֶׁל חֲתִיכַת תַּאֲגִיד.
הִתְקַשֵּׁר הַחֶרֶק לְרֵעִים אֲהוּבִים, שֶׁיַּצִּיעוּ כִּוּוּן הַפְלָגָה
אָמְרוּ לוֹ הַחֶבְרֶ'ה: "עִם נְתוּנִים כְּשֶׁלְּךָ כְּדַאי שֶׁתָּקִים מִפְלָגָה.
הֵן בּוֹסַסְתָּ בַּבֹּץ, בִּסְחִי וּבִדְרֵאק וְזֶבֶל בִּשְׁבִילְךָ סַם חַיִּים
נַשְׁקִּיעַ כֻּלָּנוּ כַּמָּה פְּרוּטוֹת, תָּרוּץ תַּעֲשֶׂה חִקּוּיִים."
חַפֵּשׂ לְךָ שֵׁם, יוֹתֵר מֵהוּגָן, אוּלַי נִבְדֹּק עִם יַחְצָ"ן...
קִבֵּל הַנַּ"ל, מַעֲטָפוֹת בְּלִי מָעָ"מ והִצִּיעַ: "נִקְרָא לוֹ "תִּיקָן",
הֲרֵי לֹא חָשׁוּב מָה אָמַר מֶה עָשָׂה וּבִכְלָל בְּמָה הוּא מֵבִין
הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ תִּיק רְצִינִי בּוֹ כֻּלָּם יוּכְלוּ לְהַבְחִין."
"יֵשׁ עוֹד בְּעָיָה," לָחַשׁ הַיַּחְצָ"ן, מַבִּיט עַל הַגּ'וּק הַנַּנָּס,
"הָאִישׁ קְצָת נָמוּךְ, מָה אַגִּיד חֲבֵרִים, הַמַּכְפֶּלֶת הִיא כָּל הַמִּכְנָס..."
אָמְרוּ לוֹ הַכֹּל תִּשְׁתֹּק יָא יַחְצָ"ן, שְׁתֹק וְאַל תְּדַבֵּר
אִם יֵשׁ פֹּה אַדְמוֹ"ר הַשֵּׁם שֶׁיִּשְׁמֹר, נוֹתָר לְהָקִים רַק חָצֵר."
הָלְכוּ אֶל הַשּׁוּק, הַלְּכוּ לַנָּמֵל, לְפִנַּת רְחוֹבוֹת הַקִּרְיָה
הֵבִיאוּ קַבְּצָן, גִּיְּסוּ גֵּנֵרָל הִצְטָרֵף שָׁם כָּל זָב וּמְצֹרָע.
סָתַם כָּל אֶחָד אַפּוֹ בַּשַּׁדְכָן, וּבְאֶטֶב חָזָק שֶׁל כְּבָסִים
וְקָפַץ לְחָבִית, עִם סְנַפִּיר וּמִשְׁקֶפֶת, לְשַׁכְשֵׁךְ בְּמֵי אֲפָסִים.
וּכְשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם, וְנִסְפֹּר הַפְּתָקִים, וְנִבְדֹּק מִי זָכָה בַּמֵּרוֹץ
לֹא תּוּכְלוּ חֲבֵרִים לְהִתְכַּחֵשׁ לָאֱמֶת וּלְחַפֵּשׂ לָכֶם שֶׁמֶץ תֵּרוּץ.
עַל חָבִית יַעֲמֹד אָז נִצַּב וְגֵאֶה תִּיקָן בְּנַעַלֵי עֲקֵבִים
וְיָקִים מֶמְשָׁלָה, שָׁם בְּרֹאשׁ הַקִּרְיָה, עִם מֵאָה וְעֶשְׂרִים תִּיקָנִים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
