It's the Economy, Stupid

את הביטוי שבכותרת המדור טבע בשנת 1992 ג'יימס קרוויל, אז מראשי הקמפיין של ביל קלינטון מול הנשיא ג'ורג' בוש האב. הדברים כוונו אל אנשי הקמפיין והיו אחד משלושת המסרים בהם התבקשו להתמקד (לצד "שינוי מול עוד מהנוכחי" ו"זכרו את ביטוח הבריאות"). הרעיון היה לשים דגש על נקודות התורפה של בוש, ששנה וחצי בלבד קודם לכן – אחרי מלחמת המפרץ – נהנה מפופולריות כה גבוהה, עד שהיו שדיברו על כך שיהיה המועמד היחיד לנשיאות ושההתמודדות תהיה על תפקיד סגנו. למרות שבמקור היעד היה פנימי, המשפט הזה הפך בפועל לססמת הקמפיין המנצח של קלינטון.

לא כל כך ברור מיהו ה"טיפש" שאליו התכוון קרוויל. סביר להניח שהוא לא רצה לבזות את אנשיו ובוודאי שלא את הבוחרים, אלא את הנשיא המכהן: טמבל שכמותך, אתה תפסיד בגלל המצב הכלכלי (ואכן, זה היה גורם מרכזי בתוצאות של אותן בחירות). אבל אם נייבא את המשפט הזה לישראל של יולי 2024, הטיפשים ברורים ביותר: בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ.

המצב הכלכלי קשה מאוד ועומד להיות קשה עוד יותר. הנתון המרכזי הוא הגרעון התקציבי, העומד כבר על 7.2% תוצר – בעוד התחזית עליה מבוסס תקציב המדינה ל-2024, אשר נקבע לאחר פרוץ המלחמה, הוא 6.6%. דהיינו: אחרי חצי שנה בלבד, אנחנו כבר מעבר ליעד של השנה כולה ואין שום סימנים לכך שבחודשים הקרובים הוא יירד; להפך. איש לא יופתע אם הגרעון יגיע בסוף השנה ל-8% ואולי אפילו יותר. לשם השוואה: בספטמבר 2023 הוא היה 1.5% בלבד. הסיבות ברורות: עשרות מיליארדי שקלים של הוצאות המלחמה לעומת ירידה בפעילות הכלכלית ובהכנסות המדינה ממיסים.

המשמעות המרכזית של הגרעון היא, שנשלם הרבה יותר ריבית על האשראי שלוקחת המדינה כדי לממן את פעולותיה. סטנדרד אנד פור'ס ופיץ' כבר הורידו את דירוג האשראי של ישראל, כי ככל שהחובות גדלים – הסיכון עולה; הן (וגם מודי'ס) בהחלט עלולות לעשות את זה שוב. כאשר הסיכון עולה, ברור שגם הריבית עולה. והריבית הגבוהה יותר תהיה על סכומים גבוהים הרבה יותר, שזה אומר – הרבה פחות כסף לכל הצרכים ולכל הפעולות הממשלתיות, והרבה יותר נטל על כולנו כדי לגייס את הכספים הדרושים.

אז מה עושים ראש הממשלה ושר האוצר? כלום ושום דבר. אין קבינט כלכלי אמיתי, נוסח קבינט המלחמה. סמוטריץ, בור ועם הארץ בכלכלה, עסוק בעיקר בתפקידו כשר במשרד הביטחון ובנטרול/סילוק הצמרת המקצועית של האוצר. השבוע הוא הגיע לוועדת הכספים למסור סקירה כלכלית, התעמת עם משפחות של חטופים והודיע לחברי הוועדה שישלחו לו שאלות בכתב. וזה באותה ועדה שהעומד בראשה, משה גפני, לא ידע שדירוג האשראי של ישראל ירד, ושבשנה שעברה העביר פה אחד (הפה שלו) החלטה ולפיה לרפורמה המשפטית אין השלכות כלכליות, לאחר דיון בו כל המומחים אמרו בדיוק את ההפך.

נתניהו, שכן מבין בכלכלה והיה שר אוצר לגמרי לא רע, לא יעז כמובן להתעמת עם סמוטריץ; הרי גורלו האישי תלוי בו, וזה הדבר החשוב באמת. בשבוע שעבר גם הבהיר נתניהו, שאינו מסכים להכבדת הנטל על הציבור בשנה הנוכחית. מבחינה כלכלית יש פנים לכאן ולכאן: צריך למלא את הקופה וזה אומר יותר מיסים, המשק על סף מיתון ועסקים רבים בקשיים וזה אומר פחות מיסים. אבל אצל נתניהו השיקול היחיד הוא פוליטי. ייתכן שאפילו הוא (המפגין אטימות מעוררת חלחלה) מבין שיש גבול למה שהציבור יסכים לספוג, ואולי הוא גם מנהל כלכלת בחירות (מתוך הכרה בכך שלמרות הכל – הן בפתח).

הנגיד אמיר ירון משמיע אזהרות הולכות ומחמירות, אך איש אינו שם לב אליו. תזכורת: נתניהו עמד שלא להאריך את כהונתו, לאחר ש"העז" להזהיר מפני השלכות הרפורמה, ונאלץ לספוג אותו לעוד חמש שנים רק בגלל המלחמה. ועוד תזכורת: חברים בקואליציה ביזו בפומבי את ירון בשל מדיניות הריבית (הזהה לזו של כל הנגידים האחראיים בעולם), ונתניהו לא נתן לו גרם של גיבוי. אז למה שיתייחס אליו כעת?

ממשלת החורבן והביזה הזאת מנסה להתחמק מאחריות למחדל של 7 באוקטובר. אבל אפילו אם נניח לטובתה שיש לה נסיבות מקלות (וזה רק לצורך הדיון), אין שום דבר כזה בנוגע לאופן בו היא מנהלת את המלחמה ובוודאי את הצד הכלכלי שלה. זה לגמרי, 100%, לחלוטין, טוטלי – זה שלה. ההתעלמות מן המצב הכלכלי היא רשלנות פושעת. היא מרמה והפרת אמונים. היא בגידה באמון הציבור.

לא עובר שבוע, ואולי לא עובר יום, בלי שמישהו מקואליציית הבלהות הזאת יתעמת עם אחד מבני משפחות החטופים, יגער בו, ינזוף בו, יבזה אותו. היו כבר מי שאמרו להם שהם משרתים את חמאס וגורמים לו להקשיח את עמדותיו. היו כבר מי שהאשימו אותם ברצון להפיל את נתניהו. היו כבר מי שייחסו להם "שמאלניות". היו כבר מי שברחו פיזית ממפגש עימם.

שוב, נניח רק (ואך ורק) לצורך הדיון שיש משהו לפחות בחלק מן הטענות הללו. אבל לא כל דבר אומרים, ודאי שלא בפרהסיה. לא כל דבר אפשר להטיח שמי שיקיריו עוברים מזה שמונה חודשים גיהנום יום-יומי, שאולי המוות עדיף עליו. אלא שההיבריס של חבורת ה-64 הזאת מרקיע שחקים, וראינו את זה עוד לפני המלחמה. הם מבטלים כלאחר יד את כל מי שלא מסכים איתם, מתעלמים ממומחים המזהירים מפני מעשיהם, מזלזלים במאות אלפים היוצאים לרחובות, מסלפים ומשקרים אל מול עובדות מוצקות.

הנחמה היחידה היא שכאמור מדובר בהיבריס. ויקיפדיה מבארת: "רגש של גאווה וגבהות לב מוגזמים, הגוררים בעקבותיהם עונש ותבוסה". היהירות, השחצנות, האטימות של החבורה הזאת כל כך גדולים, שלקח ההיסטוריה מחייב שהם יתרסקו. נותר לנו רק להתפלל שזה יקרה כמה שיותר מהר, לפני שהם ירסקו את כולנו, כפי שהם עושים בהתמדה מזה שנה וחצי.

ברכות לדני דנון על המינוי לשגריר ישראל באו"ם. ורק שאלה קטנה: מה בדיוק הכישורים שלך לתפקיד הזה? נכון, היית שגריר באו"ם בשנים 2020-2015, אבל גם אז לא היו לך שום כישורים מתאימים. אז עכשיו, כאשר מצבה הבינלאומי של ישראל גרוע כפי שלא היה מעולם, וכאשר האו"ם ומוסדותיו מקבלים החלטות של עלילות דם בזויות ביותר, הנציג הבכיר ביותר שלנו בזירה העולמית יהיה חובבן.

כמה השוואות. שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומס-גרינפילד, עובדת בממשל מאז 2004 ומילאה תפקידים בכירים במשרד החוץ בשנים 2018-2008. שגרירת בריטניה, ברברה וודוורד, עובדת במשרד החוץ מאז 1994 ובין היתר הייתה השגרירה בסין. שגריר צרפת, ניקולס דה-ריביירה, נמצא בשירות החוץ מאז 1992 ובין היתר היה סגן השגריר באו"ם. מצרים מיוצגת בידי אוסמה עבד אל-מלכ, דיפלומט מאז 1998 שהיה שגריר ארצו לאיחוד האפריקני. השגרירה היוצאת של הודו, רושירה קאמבוג', עובדת במשרד החוץ מאז 1989 והייתה השגרירה בדרום אפריקה ובאונסקו. את שווייץ מייצגת פרסלה בריסוויל, אשת משרד החוץ מאז 2000 ומי ששירתה בעבר במשלחת לאו"ם.

גם לישראל היו שורה של דיפלומטים מקצועיים (או לפחות בעלי ניסיון דיפלומטי) בתפקיד זה: אבא אבן, מיכאל קומיי, גדעון רפאל, יוסף תקוע, יהודה בלום, יוחנן ביין, יהודה לנקרי, מירון ראובן, רון פרושאור. בדרך היו גם לא מעט מינויים פוליטיים, כולל חיים הרצוג, בנימין נתניהו, גד יעקובי וגלעד ארדן. אבל זה לא מכשיר את המשך התופעה, ודאי לא כאשר התפקיד ממש זועק לאיוש בידי הדיפלומט הטוב ביותר או איש ההסברה הטוב ביותר.

אז למה דני דנון קיבל את התפקיד? כי זה מה שטוב אישית לבנימין נתניהו. דנון ציפה לקבל תיק בממשלה, לא קיבל אותו והפך למי שמשמיע – רחמנא ליצלן – ביקורת על נתניהו מתוך הליכוד, אחד הבודדים המעזים לעשות זאת. אז כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה שמא הוא ירים את ידו, נניח, בעד הקדמת הבחירות – שולחים אותו לניו-יורק. ובתור בונוס מקבלים במקומו בכנסת את אביחי בוארון, נאמן מובהק של נתניהו. שניים במחיר אחד. טובת המדינה? ענייניות? נו, באמת.

בעצם, זה לא צריך להפתיע ולא רק בגלל הפוליטיזציה של התפקיד בעשורים האחרונים. זו הרי ממשלה של חובבנים גמורים, שרק שלושה מבין השרים בה מבינים בתחומים עליהם הופקדו: יואב גלנט בביטחון, ניר ברקת בכלכלה ויריב לוין במשפטים. בכל שאר המשרדים, עושה רושם שנעשה מאמץ מיוחד למנות מי שאין לו מושג כלשהו באותו תחום (למשל: עבריין בביטחון הלאומי, טייס בחינוך, שב"כניק בחקלאות). בעוד הידע של לוין הוא כזה שמשמש לצורכי הרס, אולי אין להתפלא על כך שגלנט וברקת הם השרים היחידים שיש בפיהם ביקורת פומבית על ניהול המלחמה בתחומיהם.

אם היה תחום שבו ניתן וצריך היה לנצל את אסון 7 באוקטובר כדי לצאת מחוזקים יותר, זהו השירות הצבאי/אזרחי. האסון הזה חשף כמה נקודות קריטיות: צה"ל זקוק בדחיפות לעוד אלפי לוחמים, אנשי חמאס רצחו גם ערבים, הציבור הערבי הפגין תמיכה במדינה, הייתה אחדות נרחבת בציבור היהודי, אלפי חרדים ביקשו להתגייס או לשרת. את כל זה יחדיו ניתן וצריך היה להכניס לתוך סיר גדול, שממנו ייצא שירות כללי לכולם כולל כולם.

ברור שיש המון פרטים המצריכים עיון ודיון. כמה חרדים באמת לומדים ומהי המכסה המירבית בה ניתן להכיר. מי מסוגל לשירות קרבי ומי יהיה תומך לחימה. איזה סוג של שירות אזרחי מתאים לערבים. מה עושים עם בעלי פטורים רפואיים/נפשיים. מהי מסגרת הזמן ליישום וכמה תקציב יידרש. אבל העיקרון היה חייב להיות מיידי וחד-משמעי: כולם משרתים בצורה כלשהי את המדינה, את הקהילה, את היישוב. זה יכול היה להיות רגע מכונן בתולדות המדינה.

הרגע הזה הוחמץ, כנראה לבלי שוב. כולנו תפילה שלא נעמוד שוב מול מציאות נוראה שהיא אשר גורמת לנו להתחבק ולהתאחד (אם כי מלחמה מול חיזבאללה תהיה הרבה הרבה יותר קשה מאשר חרבות ברזל). ממשלת הביזה ממשיכה לפטור רבבות חרדים לצורך הישרדותו של בנימין נתניהו. בקרב ערביי ישראל שוב עולה הפשיעה ונציגיהם בכנסת מבטאים עמדות קיצוניות נגד המלחמה. עוד אחד מן העוונות הבל-יסולחו של ממשלת החורבן.