מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו

במגילת אסתר אנחנו קוראים את התשובה לשאלה, מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. הייתי שואל את אותה שאלה לגבי ידידיה האמיתיים של מדינת ישראל - כה בודדים שקשה עד מאוד למצוא אותם. דוגמה אחת: הנוצרים. עד היום המדינה לא מצאה לנכון להקיר להם תודה באופן רשמי. את הכסף שלהם כולם לוקחים בחמדה רבה (דוגמה אחת מני רבות: למעלה ממיליארד דולר מקרן הידידות, שמקור הכנסתה הוא נוצרים מאמינים שרוצים לנצרנו). אך כשצריך להשקיע - הנשיא (פרס ז"ל, ריבלין, אפילו הרצוג) לא רוצה להפגש עם הנוצרים, לשרים בכירים אין זמן ולמדינת ישראל אין נציג רשמי לעולם הנוצרי, מישהו שמבין את רחשי ליבם ואת השטח ויודע איך לגשר ביננו לבינם לאחר אלפיים שנות רדיפה והאשמות.

את נטלי פורטמן לקחו ארצה לביקור VIP, והדיפלומט הישראלי שנצמד אליה נהנה מהצוף, הכיסוי התקשורתי, תשומת הלב. הנה אישה יפה, מפורסמת, עשירה וידועה מגיעה לישראל, והיא אמורה לקבל פרס בסך מיליון דולר. אך א-הוי! לאחר אותו ביקור מתוקשר, לא עברו ימים רבים והיא שינתה את דעתה, כי "פתאום" ראש הממשלה לא מצא חן בעיניה, וגם עמדותיה של מדינת ישראל, ואולי אפילו עצם קיומה. אותו דיפלומט מתחמק מאז מראיונות לתקשורת, כי אפילו הוא לא טיפש עד כדי כך.

דיפלומטים יש לנו לתפארת. כל המערך של משרד החוץ עושה עבודה כה נפלאה (בעיני עצמו) עד שהוא דורש במפגיע להשוות את שכרו לשכר לוחמי המוסד. מסתבר שגם אנשי משרד החוץ, בין טיסה במחלקה ראשונה לבין שהות במלון חמישה כוכבים על חשבון המדינה, בין ראיון להבזק המצלמות, אחוזי תזזית של שליחות חשובה. איך זה שהדבר היחיד שכל יהודי בעולם מסכים, הוא שמדינת ישראל נכשלת כשלון נחרץ בהסברה? אם משרד החוץ עושה כזו עבודה טובה, מה גורם לתוצאות בשטח להיות הפוכות לחלוטין?

אתן לכם לחשוב על הסיבה לכך. אך הנה דוגמא: דיפלומט ישראלי נסע לו ברחבי העולם, כשבכל מקום הנציגות המקומית מארחת אותו, מפגישה אותו עם אנשים מבוקר עד ערב ודואגת לכל מחסורו (איזו לכה הוא יקנה לאשתו, צבע ורוד בהיר או ורדרד רענן התואם את שפתיה) למען קידום מכירות ספרו החדש. לא עבר זמן רב ואותו דיפלומט יצא נגד מדינת ישראל. מסתבר שהנאמנות היא דבר-תלוי-בדבר, ולכן לא אמיתי. האם כך גם במוסד, שמשה"ח דרש להשתוות אליו?

אכן, כשמשרד החוץ ומדינת ישראל רוצים ביקרו של מישהו, אין חסמים, אין גבולות לאבסורד. באותו המשרד בו יודעים יותר טוב מכל אחד אחר, ומסתפקים לפיכך בעצמם, כי מי צריך לשמוע ולדעת מה קורה בשטח, מאוד מודאגים כשמישהו תוקף את ג׳ורג׳ סורוס, או אולי את הליגה נגד השמצה. או אז הם יוצאים עם חיל פרשים וסוסים לתפארת, להגן על הגרועים בשונאי ישראל. מישהו ממשרד החוץ נזף באילון מסק שדבריו עם "נימה אנטישמית". האם איבדתם לחלוטין את דעתכם? לתקוף את אילון מסק, במקום את ג׳ורג׳ סורס? אותה אישיות צריכה להיות מפוטרת לאלתר מעבודתה במשרד החוץ, ומדינת ישראל צריכה להתנצל בפני אילון מסק, מהר, מיד ובפומבי.

דגלי פלשתין

יש ליהודים תסביך של רצון לרצות את כולם, להוכיח שאנחנו לא כל כך גרועים כמתואר, להקריב את עצמנו כי אנחנו חושבים שעל-ידי כך הגויים ישנאו אותנו פחות, אולי אפילו יתחילו להעריך אותנו. לכן אנחנו הראשונים שמגיעים ומקימים בתי חולים שדה בכל מקום בו קורה אסון בעולם. לכן יהדות ארה"ב עוסקת ב"תיקון עולם" ומוכנה להחריב את מדינת ישראל. לכן בכל דבר אנחנו מוצאים דופי, במקום להתסכל, לראות וליהנות מחצי הכוס המלא.

כמה קל לצעוק כל הזמן "אנטישמיות" ובמקום לעמוד איתן במקום בו באמת תוקפים אותנו, להמציא סיפורים ותרוצים והאשמות שווא ועל-ידי כך להגן על הגרועים בשונאי ישראל, גורמי הנזק של ממש - נזק רב ועמוק ומתמשך. כשראש מחלקה באוניברסיטת בן-גוריון קורא להחרים את מדינת ישראל, והוא מונה את הסיבות כי הוא מומחה בשטח זה, מספרים לנו שזה חופש אקדמי וידי נשיא האוניברסיטה "כבולות". כשבאוניברסיטת חיפה, תל אביב או באר שבע אוסרים להניף דגלי ישראל אך מתירים להניף את דגלי פלשתין, מספרים לנו שחשוב לאפשר לזולת להתבטא, כל זמן שאנחנו נאלמים דום. כשהעזתים מעיפים בלונים פורחים באויר בכדי להצית שדות בצד הישראלי, מספרים לנו שילדי עזה הם כמו האח והאחות במרי פופינס. את מיקי מאוס רצחנו, ואיני בטוח לגבי פיטר פן. וכשטילים עפים לעבר מדינת ישראל, יוצאים טכנאי חברת החשמל לודא שאספקת החשמל לעזה לא תפגע, ומסכנים את חייהם למען האויב (כמה מצחיק שהעזתים האפילו את החלונות באמצע היום וזימנו את התקשורת הבינלאומית להראות קבל עם ועדה מה צה"ל גורם!).

יהדות ארה"ב שוקדת להעניש את ישראל (על הכיבוש והכותל ועל כך שלא חיים לפי מוצא פיה), ומזינה את הבית הלבן בתוכניות איך להפסיק את הסיוע הכספי ושיתוף הפעולה הצבאי עד שישראל תישר קו. מה עושים בארץ החכמולוגים? מתקצבים מאות מיליונים לקשר עם יהדות התפוצות. מסתבר שהמחלה היא לא רק אצל היהודים מחוץ לארץ, אלא שגם הישראלים בארץ נדבקו בה.

כשבגוב האריות יוצאת לה אישה אחת, יהודיה מדרום אפריקה, להלחם באיסלאם הרדיקלי, מי מתייצב כחומה בצורה בדרכה? ניחשתם נכון! הפדרציה היהודית עם כל כוחותיה ואמצעיה.

באירן יש חג בו המוסלמים יוצאים לרחובות בתהלוכות, כשהם חצי ערומים, ומכים עצמם עם זוב דם. אנחנו עושים זאת כל הזמן. אנחנו תוקפים את ידידנו המעטים ומתרצים את כל אותם שונאים מבית. חופש דיבור. ביקורת לגיטימית. פוליטיקה. ריבוי דעות. עוד ועוד ועוד, ואנחנו לא מבינים שבמו ידינו אנחנו מביאים את חורבן בית שלישי - הוא מדינת ישראל החוגגת את שנתה ה-75 כמדינה במשפחת העמים.

כיון שהתחלתי בנוצרים, הרשו לי להוסיף דוגמה משם. הפלשתינים הציבו להם את ישו במחסומים, אחרי שהפכו אותו לפלשתיני, וגם יצרו ארגונים ומצגות ותאוריה שלמה. יש זרמים שלמים בנצרות, דוקא בקרב האבנגליסטים, המנסים לזרוע זרעי אי-נוחות וחוסר-אמונה דוקא בדור הצעיר. בדיוק כמו היהודים הצעירים, להם לא אכפת אם תהיה מדינת ישראל או אם היא תחדל מלהתקיים, כך גם הנוצרים הצעירים שומעים קולות על ישו שלהם שעזב אותנו מזמן ועומד לצד דוד עם הקלע. למה? כי אנחנו הנאצים החדשים. מה עושים המבוגרים האחראים, יודעי הכל, במשרד החוץ? מתעלמים מכל זה, כי כשצריך שמישהו יבוא להפגין למען ישראל, להזדהות עם ישראל, להביא המונים ולהזרים מזומנים, אז יודעים היטב איך להגיע לנוצרים ולזכות בסיפוק מידי. כמה קל להתעלם מכל המתרחש לנגד עינינו ממש, כי כרגע טוב ונעים ואפשר ליהנות ולחגוג. כשלא יהיו יותר אפילו מתי מעט לצידנו, מה יקרה אז?

אשמים בכל

הדרך היחידה לפורר את התמיכה הבלתי מתפשרת ביהודים היא על-ידי דרדור אבן אחר אבן מתוך החומה, בדיוק כפי שעשו הרומאים לחומת הר-הבית. סלעי ענק, עד שלא יכלו יותר. כך גם כאן, קוראים לחרם, מחדירים רעל לנשמות הטהורות, מערבבים אמת ושקר, דמיון חולני עם מציאות. עד מהרה הכל מתבלבל, והתמיכה בישראל נאכלת, מתפוררת, נהרסת.

הגרוע ביותר הוא שאלו ילדיהם (הבוגרים) של אלופי צה"ל או מקימי מדינת ישראל המוציאים דיבה. אלו פרופסורים ישראלים המכחישים את השואה. זה עיתון הארץ וכותביו הנפלאים המאשימים את ישראל במרחץ דמים בעזה (כנראה שאנחנו אשמים בכל, במחלות המופצות ברחבי העולם, באסונות הטבע שקורים, ברצח מוסלמים בידי מוסלמים ובהתפוררות הכלכלה והחברה בארה"ב. אנחנו ולא אחר. בנו האשם ברצון העז של אויבינו למחוק אותנו מעל המפה ולנקות את ארץ ישראל מיהודים. אנחנו שולטים בטכנולוגיה, בתקשורת, בקונגרס האמריקני, בבנקים ובהוליווד).

במקום להלחם באויביה, מקטרגיה ושונאיה של מדינת ישראל, החכמולוגים במשרד החוץ החליטו שאילון מסק הוא המכשפה שצריך להעלות על המוקד ולשורפה בעודה בחיים. הם חקרו וקבעו שהוא זה שגורם לתאוריות קונספירציה. ההוא ולא ג׳ורג׳ סורס. לדבריו של מסק יש "ניחוח אנטישמי"! אך מה חדש תחת השמש? גם כשהיה הנשיא האמריקני הטוב והתומך ביותר שאי פעם קם, שהכיר בירושלים בירת ישראל, פעל נחרצות באו"ם, הפסיק תזרים מזומנים לרשות לשלם לטרוריסטים ובני משפחותיהם ועשה דברים נוספים שאף נשיא לפניו לא העז או חשב לעשות, גם שם העברנו ביקורת, היינו חסרי הכרת תודה ולא היה לנו אכפת.

כדאי להזמין את ברני סנדרס וארבע חברות הקונגרס - אלו שהתאבלו זה עתה על 75 שנות הנכבה - כי הם כנראה ידידיה האמיתיים של מדינת ישראל לפי משרד החוץ המהולל ועובדיו יודעי הדבר. הם יודעים, ואני נחרד ללבי. האם עד כדי כך נתבלעה דעת העוסקים במלאכה? האם הם השתמשו לצריכה אישית במנת יתר של סמים שטשטשה לחלוטין את שפיות דעתם? לשניה נדמה לי שהם כמו המן הרשע שרץ לזרש אשתו לבשר לה שהמלך רוצה ביקרו!

הם לא היחידים. בארץ התכוננו ליום זכרון משותף: הנופלים שלנו עם בני משפחות הטרוריסטים שלא היססו שניה ורצחו ילדים וטף, זקנים עם צעירים, דורות שלמים. נתבלעה דעתם, כמו גם זו של הוגי הדעות שהתכנסו מול מוזאון העצמאות בתל אביב לזכור את הנכבה. מהידועים בסופרי ישראל, כי להם אכפת מהאחר, יותר מאשר להגן על עצם זכות קיומנו. להם אותי מתאים התאור: אידיוטים שימושיים.

אני המום, ואחרי עיסוק בן עשורים בנידון, חשבתי שדבר כבר לא יכול להפתיע אותי. תוך כדי כך שחיילים בחזית הקדמית שוקדים על עבודה סיזיפית של הפרדה בין אמת לשקרים, בין מציאות לדמיון, בין הגיון בריא לתעמולה, בא משרד החוץ ובמחי יד הורס הכל. כי אם משרד החוץ יוצא להגן על אחד מגרועים משונאי ישראל, אז ודאי שנכון כל מה שאומרים עלינו. כשישראלים מאשימים את ישראל ברצח אזרחים חפים מפשע בעזה וטוענים שירושלים לא שלנו, שיהודה ושומרון כבושות, שצריך להקל ולהחזיר את הבתים לפלשתינים - עד לים ממש, כי הכל שלהם - אותה מלחמה הופכת להיות בלתי אפשרית בעליל. כי הישראלים והיהודים עצמם טוענים: "בנו האשמה, רק בנו! אין צדק בעולם כל זמן שאנחנו קיימים".

צודק ד"ר דניאל פייפס שאומר, מדינת ישראל תפסיד כל זמן שהיא לא רוצה לנצח, ואוסיף שכל זמן שאנחנו רוצים ביקר שונאינו והמקטרגים עלינו, ודאי שנמשיך להחליק באותו מדרון חלקלק ישר לאבדון.