באומץ, בפרגמטיזם, בנדיבות

ישראל אשר טוענת (ובצדק) כלפי רוסיה באשר זו מפרה קמעה את החרם על החמאס (ראה הזמנת פוטין את הנייה) אינה יכולה להעביר מסר לפלשתינים בעקיפין, שתמורת גלעד שליט היא מוכנה לשחרר כ 450 אסירים, אך כמחוות לאבו מאזן, אך ורק 250 אסירים.

ישראל, רוצה או לא רוצה, כאשר היא מוכנה תחת לשחרר עבור החמאס תחת סחטנות 450 אסירים, אך עבור הפתח, בתנאי שיתוף פעולה ושיח הדדי, לשחרר את הזרזיף הרזה של 250 אסירים, משדרת לערבים שהיא מבינה רק כוח (מה שהימין הקיצוני שלנו נהג תמיד לאמר 'עליהם' הופך להיות נכון לגבינו).

על ישראל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, ולהחוות מחווה שתהנה לא פרופורציונאליות למעשיו של אבו מאזן (בדיוק כמו שהתגובה בלבנון הייתה לא פרופורציונאלית ל"רק חטיפה" ועל כן צרבה משהו משמעותי בתודעתם של קיצונים עד שנסראללה עצמו כבר נשמע מצטער על 'התרגיל המסריח' של חטיפת חיילים). על אותה מחווה לחרוג בעוצמתה מהפרופורציה (יש לדון על הסדר קבע ולא לשחרר מחוות קטנות ופטרוניות שאינן מראות אופק של תקווה לעם הפלשתיני). על המחווה לצאת מד' אמות הבוץ של חשבונאות קטנונית, פולנית, צרה, קמצנית. על המחווה להיות משמעותית משיקולים פרגמאטיים ולא מפנטזיות שלום. פרגמטיזם פירושו לדעת לנצל הזדמנות (באותו אופן שבן-גוריון ניצל את העיתוי בתש"ח כדי להכריז על הקמת מדינה, לדוגמא). מחווה משמעותית ביותר (ולא קמצנית, פרי הראש הפנקסני של ממשלות ישראל לדורותיהן) תהווה אקט של צריבה בתודעה של 'ככה אנו מוכנים לתת לאיש שיושיט יד לשלום'. מחווה שכזו תיזכר לעולמי עד בציבור הפלשתיני כ'הנה מה שישראל מוכנה לעשות כאשר קם שלטון פלשתיני פרגמאטי'.

במסגרת אותו ריאליזם יש לזכור שכמו אותה מכשפה רעה אשר לא הוזמנה לנשף, ועל כן הגיעה לשם בדלת האחורית, כישפה את מי שכישפה וסיבכה את העלילה – החמאס כאותה מכשפה רעה מהאגדה ירצה לקלקל את החגיגה. כאן חשוב עוד יותר הפרגמטיזם: כדי שחמאס לא יהפוך לרלוונטי יש להגדיל את המחוות לאבו מאזן, כדי לשדר לחמאס שישראל מבינה אך ורק מחוות שלום, ובזה לכוח ולסחטנות (נוסח הקלטת המניפולטיבית שבה אילצו את גלעד שליט לקרוא טקסט עילג ושגוי-תחבירית להחריד).

בני בגין אמר לאחר חתימת הסכמי אוסלו כי "יהודי אינו לומד בחשיבה הגיונית, הוא לומד מטרגדיה. הוא לא יקנה מטריה רק בגלל שעננים הופיעו באופק. הוא יכה עד שיירטב ויחלה בדלקת ריאות".

האם, כאשר ישראל מרעיפה מחוות רדודות, סכריניות, רזות, קמצניות, על אבו מאזן ובכך מחזקת בעקיפין את החמאס גם בגדה, מחכה שירד עליה גשם של טילים גם מהגדה? על ישראל, ברוח הצעתה של ציפי לבני, לעבות את המחוות, להגדיש אותם, לא מתוך פנטזיית שלום בתולית נוסח הסכם אוסלו אלא מתוך ראייה ריאלית, מפוכחת, צופה פני עתיד ורוצה שקט באזור שלנו (ושקט יהיה אך ורק אם לפלשתינים בגדה יהיה כדאי לחזק את הפתח ולהתנער מהחמאס).

דווקא משום שלקחי אוסלו נלמדו, דווקא משום ששני העמים הבשילו לקראת הרעיון של 'שתי מדינות לשני עמים', דווקא משום שכעת אבו מאזן לא רק מתנער מחמאס, אלא חווה על בשרו טרוריזם, ועל כן רב הסיכוי שיבין את ישראל שהייתה במצב דומה ואף זהה, דווקא כעת ישנו סיכוי, פרגמאטי, ריאלי, מעשי לשלום. ואך ורק ראייה ארוכת טווח אשר תגדיש במחוות מתוך ידיעה שמחוות אלו תהוונה את 'קיר הברזל' נגד החמאס בגדה, אך ורק ראייה שכזו הינה צו השעה הפרגמאטי.

קחו לדוגמא משל: אלוהים מתגלה למוישל'ה זוכמיר בחלום, ואומר לו שלרשותו שלוש משאלות כאשר המשאלות אינן מוגבלות בכסף או במשאבים (לפי חוקי המשל, מוישל'ה זוכמיר יכול לבקש מאלוהים גם מיליון דולר, וגם עשרה מיליון דולר). מוישלה זוכמיר מבקש מאלוהים: א. שיסדר לו את החוב של 500 ₪ במכולת השכונתית של שמעון. ב. שמחר לא יהיו פקקים בדרך לעבודה. ג. שביום שישי הוא ואשתו לא יריבו. מוישל'ה זוכמיר מהמשל שלנו קיבל הזדמנות לשנות את חייו (יכול היה לבקש מאלוהים 10 מיליון דולר אבל ביקש שיכסה לו את החוב ע"ס 500 ₪ למכולת) אך המשיך לחשוב אך ורק סנטימטר קדימה, בקטן. משרד הרישוי של מדינת ישראל יוריד, ובצדק, מהכביש, נהג קצר רואי. נהג אשר אינו יכול לראות מטרים רבים מלפניו כי הכביש הופל עקלקל, מהיר, פתלתל או שצפויה עליה/ירידה תלולה, יורד מהכביש, ובצדק, בשל בעיית הראייה שלו.

ומה באשר למנהיג קצר רואי? מה באשר למנהיג אשר שנה לפני כן ראה לטווח ארוך את הדינמיקה הבלתי אפשרית אשר תיווצר אם נכנע לסחטנות של חיזבללה, אולם כעת אינו רואה את ההזדמנות? כאשר אולמרט משחרר אך ורק 250 אסירים לפתח הוא משדר שאינו רואה את ההזדמנות להמחיש לפלשתינים כמה רחוק ישראל תהא מוכנה ללכת אם הם יושיטו יד לשלום, לפרגמטיזם, ולפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים': זוהי הזדמנות שכן פתח בראשות אבו מאזן זהו סרט אחר לגמרי מאשר פת"ח ברשות צלאח א-דין המודרני (לפחות בעיני עצמו) – ערפאת.

כאן המקום לומר, במאמר מוסגר, כי מי שטוען כי 'אבו מאזן חלש' טוען טענה נואלת ואיוולתית. טענתו משולה לטענת אדם אשר מזמין במסעדה סטייק ולאחר מכן טוען בפני המלצר כי תכולת הצלחת שפוכה על הרצפה. דא-עקא, אותו אורח של המסעדה במשל שלנו הוא זה שהטיח את הצלחת ברצפה. ישראל אשר התנתקה מעזה ללא הסכם עם אבו מאזן ושידרה לחמאס כי "היא מבינה אך ורק כוח" היא זו שהחלישה את אבו מאזן, וחיזקה את החמאס, אז בל תתלונן. הרחוב הפלשתיני רואה מה שרואה, שאך ורק החמאס משיג הישגים, ותומך במי שמשיג בעבורו הישגים (כך היה נוהג כל עם סביר). הטענה שלפיה הרחוב הפלשתיני אינו רציונלי אלא 'פונדמנטליסטי איסלאמי' איוולתית בדיוק כמו הטענה שכל מה שקורה בעולם הערבי תלוי במעשי ישראל בלבד. המצב הוא איפשהו באמצע, ומחוות רציניות (ולא זרזיפיות וקמצניות) לאבו מאזן אכן יכולות להטות מגמה ברחוב הפלשתיני לכיוון הפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים'.

אם ישראל תעניק לאבו מאזן מחוות ביד גדושה ונדיבה (מתוך גישה פרגמאטית) מאזן התמיכה ברחוב הפלשתיני ייטה לטובת פתרון פרגמאטי של שתי מדינות לשני עמים. בזמנו הסכם אוסלו לא קויים כלשונו בין היתר משום שערפאת היה מחבק את החמאס מאחורי הגב, קורץ לו ומשתף עימו פעולה כשישראל לא רואה או כשנדמה היה לו שישראל לא רואה. מיותר לומר שאחרי שהפלשתינים המתונים נכוו מנחת זרועו של החמאס, מה שהיה אז - אינו יכול לחזור כרגע, ונוצרה ההזדמנות לרשות מתנערת מטרור (ממש כפי שהישוב היהודי התנער מהטרוריסטים שלו, בזמנו). אך זו הזדמנות חד פעמית שיש לנצלה, לא בהחזרת כבשת הרש (מחצית מכספי המיסים) אלא במחווה נדיבה, אשר רואה לטווח רחוק, המשולה בניקור העיניים שתעורר כלפי החמאס לאטרקציה מיוחדת שחוגגים עושים אך ורק לכבוד חתונה או אירוע מיוחד.

הציונות בשעתה היפה ביותר (תש"ח, השעה המכוננת) נקטה פרגמטיזם טהור: בן-גוריון בזמן תש"ח ידע לנייד כוחות בעת המתאימה מת"א לירושלים ולהפך, ויתר על ירושלים כשזו הייתה השעה הפרגמאטית לכך ולא הסכים לוותר על ירושלים כאשר פרגמטיזם דרש זאת. הוא ניצל את הרגע הנכון כדי להכריז על מדינה וקרא את המפה ולפיה מדינות ערב תתקופנה, והתכונן. הוא קיבל את הפשרה שבזכותה אנו כאן - פצועים, כואבים אבל קיימים. הערבים היו אלו שלאורך ההיסטוריה 'לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות'. האם הפעם נחליף אותם ונחמיץ הזדמנות זו?

תמכתי בזמנו בפתיחה במלחמת לבנון מכיוון שהיה בה גורם של צריבה בתודעה. היו שאמרו שאם בסופו של התהליך, הייתה נכונה ממשלת אולמרט לחילופי אסירים כדי להשיב את הבנים הביתה, מדוע לא עשתה כן מלכתחילה? דומה שהתשובה הייתה ברורה: לו ישראל, מיד כאשר חוטפים את בניה, הייתה נעתרת (או נכון לאמר: נסחטת) לקיים משא-ומתן לחילופי שבויים, הדבר יהפוך לריטואל דמים תמידי של הצד השני: לחטוף ולדרוש. מדינה ריבונית תתמוטט מהר מאד באם תיכנע לסחטנות באופן שיטתי שכזה. על כן תמכתי בפתיחה במלחמה בתגובה לפרובוקציה של חטיפת החיילים. בפתיחת המלחמה צרבה ישראל בתודעת נסראללה את המשוואה הבאה: "אתם חוטפים לנו חיילים, אנו פותחים במלחמה". טוב שזה נעשה בזמן ולא מאוחר יותר, כאשר כושר ההרתעה של ישראל (במידה והייתה מסכימה להיסחט שוב ושוב) היה מתפורר עד-כלום.

אכן, לאפשר ליריב לסחוט אותך בצורה כזו פירוש הדבר, להתמוטט: צבא אינו יכול להתנהל באופן שיגשים את מטרותיו, כאשר לרגליו קשורה אבן הריחיים של חשש מחטיפות. חשש מחטיפות יכתיב את מהלכי הצבא כמו גם את המדיניות. טוב עשה אולמרט בזמנו ששם קץ לסחטנות ויצר כללי משחק חדשים ("אתם חוטפים חיילים, אנו פותחים במלחמה"). ספק אם נסראללה ישוב שנית לחטוף חיילים לאחר מהלומה שכזו. לא הייתה דרך אחרת למנוע את החטיפה הבאה, ואכן, טוב שאולמרט עשה כן. זו הייתה צריבה בתודעה כלפי ארגוני הטרור, ולפיה: מדינת ישראל, מהיום ואילך, חדלה להיות מושא לסחטנות. הצריבה בתודעה הייתה מילת המפתח ומסיבה זו תמכתי בפתיחת מלחמת לבנון השנייה (אם כי לא בדרך שבה התנהלה למשל הפגזת אזרחים וכו' אך זהו כבר נושא לרשומה נפרדת).

מאותה סיבה אני תומכת כעת בשחרור אסירים לפתח בהיקף גדול, לרבות ברגותי. הפירוד של הפתח מחמאס מהווה חלון הזדמנויות חד פעמי, שבו ישראל יכולה להראות בדיוק כיצד הייתה נוהגת בממשלה פלשתינית פרגמטית אשר שוחרת את הפתרון היחידי האפשרי של שתי מדינות לשני עמים. כאן לא צריך לחשוב שני מטרים קדימה, בקטנוניות חשבונאית של דודה פולניה שמנהלת כל היום פנקסים של מי התקשר לאמר לה 'שנה טובה' ומי התקשר לאמר לה 'חג שמח' בפסח שעבר (כך בדיוק אולמרט נוהג עם מחוות קמצניות, שלא לומר משפילות, פטרוניות בנוסח קולוניאליסטי לאבו מאזן: כמו לתת לו אך ורק מחצית כספי המסים ששייכים לרשות ממילא וכמות אסירים קטנה מזו שהציע לחמאס בזמנו תמורת שליט).

בהקשר זה עלי לומר כמה מילים על אוסלו. כשזוגות צעירים מתחתנים, על אף שהחוק מאפשר להם לערוך הסכם ממון, הם דוחים הצעה זו כאשר עיניהם מצועפות באהבה אחד כלפי השניה: כיצד אפשר לחשוב בכלל על יום הגירושין האופציונאלי? גירושין של זוגות צעירים שכאלו הם לרוב מכוערים ומלאים בסכסוכים כספיים קטנים. עם זאת, מרבית המבוגרים אשר נישאים במה שקרוי 'פרק ב' מתקשרים בהסכמי ממון פרגמטיים. הם ניגשים לנישואיהם השניים מפוכחים מן הניסיון הראשון שלהם ב'מה זה נישואין' וניגשים לעשות מיד הסכם ממון מקיף.

מהו הנמשל? ב'זוגיות' הקודמת שבין ישראל לפת"ח היו הרבה כמיהות לשלום ומעט מאד ידע על הצפוי לקרות (כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה של 'זוגיות' מהסוג הזה). זה נגמר נורא בעיקר משום שישראל העמיקה התנחלויות, והצד השני הובל על-ידי מי שהתעקש להיזכר בהיסטוריה כ'צאלח א דין השני'. הזמנים השתנו, וישראל והפלשתינים משולים כעת לאותו זוג מבוגר, בני 40 או 50, שניגשים לפרק ב'. פחות פנטזיות על אהבה סוערת, יותר רצון לחיים נוחים מעוגנים בהסדרים ריאלים ופרגמאטיים. כיום הצד השני נשלט על-ידי אבו מאזן, אשר לצד דגילתו בזכות השיבה והדוקטורט המעצבן שעשה בנעוריו (עם אלמנטים של הכחשת שואה) יש מידות גדושות של פרגמטיזם והכרה במדינת ישראל אשר יפצו על החסרונות (אם ישראל תחכה לאביר על הסוס הלבן קרי פרטנר חובב ציון, היא תיוותר רווקה זקנה ומבודדת אל מול האיום האירני). כיום בישראל גם הקיצונים שבימנים (לרבות ליברמן) קוראים את המפה הפרגמאטית ומבינים את הכורח שבאפשרות שתקום מדינה פלשתינית (השאלה הינה איך ולא 'האם'). שני הצדדים בשלים לפרק ב' יותר משהיו פעם.