מהומה? - מאומה!

לאחרונה נשמעה ביקורת על בית המשפט העליון, בעקבות החלטתו של כב' השופט אשר גרוניס ברע"א 262/08, שלכאורה נוגדת את תקנות סדר הדין האזרחי.

תחילתו של מקרה, עת במהלך הגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד יצרניות בשר, אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב, למגישי התביעה, לצרף לתביעתן ראיות חדשות שלא הוגשו עם בקשתם המקורית (בש"א 19202/07 מפי השופטת צ' ברון). במעמד זה, ולאור דחיית הבקשה לפסילת הראיות, אף זומנו הצדדים לישיבה מקדמית בתיק, שנקבעה להתקיים כ-3 שבועות מאוחר יותר.

יצרניות הבשר, שחשו מקופחות מהחלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר קבלת ראיות אשר לכאורה סותרות את דיני הראיות, החליטו להגיש על כך בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.

בקשת רשות הערעור הוגשה ביום האחרון לתום מועד 30 הימים בתוכם ניתן להגישה.

שופט בית המשפט העליון, השופט גרוניס, דחה את בקשת רשות הערעור תוך שהוא סומך את החלטתו על שלושה טעמים מצטברים:

א) האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור.
ב) השלב המוקדם בו נמצא ההליך.
ג) לא נחסמה דרכן של המבקשות להעלות טענות מסוימות בהמשך ההליכים.

ברי, כי הטעם הראשון - האיחור בהגשת הבקשה - נשמע מוזר, שכן, הבקשה הוגשה בתוך מניין הימים החוקי. הייתכן כי השופט גרוניס פשוט טעה במניין הימים?

קריאת ההחלטה לא מותירה מקום לספק: השופט גרוניס אכן מודע לעובדה כי הבקשה הוגשה בתוך מניין הימים החוקי. אם כך, לאיזה איחור התכוון השופט גרוניס?

ובכן, הסברו של השופט גרוניס היה פשוט: אומנם החוק קובע מניין ימים בתוכו ניתן להגיש את הבקשה. אולם יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בתוך אותו מניין ימים חוקי נקבעה ישיבה מקדמית בתיק, ועל כן, אליבא דהשופט גרוניס, יש לראות בישיבה זו כתאריך הקובע שעד אליה ניתן היה להגיש את בקשת רשות הערעור. וכדבריו:

"מכל מקום, בנסיבות אלה, כאשר קבוע דיון קרוב בערכאה הדיונית, חובה על בעל הדין המעוניין לתקוף החלטה שניתנה להזדרז ולהגיש בקשת רשות ערעור תוך זמן קצר ולא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור."

(יצוין, כי השופט גרוניס חזר על נימוקו גם בבקשת העיון החוזר שהוגשה בעניין)

לטעמינו, יש מקום להודות, אף אם הדבר יגרום לנו, כעורכי דין, חוסר ודאות מסוים, כי לא רק שהחלטתו של השופט גרוניס אינה מוטעית (כפי שניסו מבקריו להציגה), אלא שהיא אף הגיונית ומתבקשת בנסיבות העניין.

אומנם מושג תום הלב אינו מוזכר בפסק הדין ולו פעם אחת, אך ודאי יסכימו כולם, כי כאשר צד, אשר יודע כי נקבעה ישיבה בעניינו בתאריך קרוב מסוים, בכל זאת בוחר לנצל עד תום את מניין הימים העומדים לו לפי התקנות ומגיש את ערעורו לאחר קיום הישיבה – איננו פועל בתום לב.

יתכן וניתן יהא לנסות ולטעון בהקשר זה כי האשמה נופלת, כביכול, לפתחו של ביהמ"ש המחוזי אשר "פגע" במניין הימים החוקי, בעת קביעת הדיון לתאריך קרוב. אך טיעון זה חלש, שלא לומר - קטנוני, משום שלא רק שיש להניח כי הדיון נקבע לתאריך קרוב אך ורק מטעמי יעילות, אלא שבאותה מידה יכלו יצרניות הבשר לבקש מביהמ"ש את דחיית מועד הישיבה המקדמית, אם היה בדעתן להגיש את בקשת רשות הערעור.

לדעתנו, אף לא נכון יהא לומר שהחלטתו של השופט גרוניס הינה בבחינת העלאת רף ההתנהגות הנדרש, שכן, מדובר בהחלטה מתבקשת, נכונה ומוצדקת בנסיבות העניין.

לסיום, ועל-מנת להכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות, נזכיר כי בקשת רשות ערעור נתונה, כידוע, לשיקול דעתה הבלעדי של הערכאה הדיונית; לא מדובר ב"זכות" ערעור – אלא בבקשת רשות ערעור. ועל כן, לעיתים הרשות תינתן, ולעיתים-לא.

כפי שצוין, החלטתו של השופט גרוניס התקבלה גם בשל הנימוקים כי "ההליך כולו נמצא בשלב הראשוני"; ובהמשך, משום ש"למבקשות שמורה הזכות להעלות טענות בעניין קבילות המסמכים. משכך, אין חשש לעת הזו לפגיעה במבקשות מנקודת המבט של דיני הראיות".

אמנם, האיחור בהגשת הבקשה היה אחד מהשיקולים שנמנו, אולם ניתן לראות שהשופט לא נתן משקל יתר לסיבה זו או אחרת, אלא שקל את מכלול הנתונים.

אכן, בהחלט ניתן להבין את הלחץ בו נתונות יצרניות הבשר, לאור היותן חשופות לתביעה ייצוגית, אך חשוב לציין כי לאור מכלול הנימוקים ששקל בית המשפט, לדעתנו, אל להם ליצרניות הבשר להיתפס לקביעה (השנויה במחלוקת, מבחינתן) בדבר איחורן בהגשת התביעה, ולהרגיש מקופחות בשל כך, שכן, בהחלט נראה כי די היה בשאר הנימוקים שהועלו כדי לדחות את בקשתן.