משמעות השמחה היתרה בסוכות

"משנכנס חג הסוכות מרבין בשמחה". כן. אין זו טעות. מימרה לא ידועה זו ראיתיה לאחרונה באחד מן ה"מדרשים" [מדרש גם] והיא, כמובן, נאמרה על משקל מימרה אחרת מפורסמת וידועה לכל בר בי רב: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" [בבלי, מסכת תענית כ"ט.]. וגם אמנה, זכה חג הסוכות יותר משאר מועדי וחגי ישראל שהתורה מציינת לגביו שמחה משולשת: "...בחמישה לחודש השביעי הזה, חג הסוכות... ושמחתם לפני ה' אלוהיכם..." [ויקרא כ"ג, מ']; "חג הסוכות תעשה לך... ושמחת בחגך [דברים ט"ז, י"ד]; "חג הסוכות תעשה לך... והיית אך שמח" [דברים ט"ז, ט"ו]. אין כל ספק, שחזרה משולשת זו בתורתנו הקדושה, ראשית, מדגישה את הציווי האלוהי שעל כל יהודי להיות במציאות ובהוויה של שמחה והיא יוצרת "מימד חדש ומיוחד לחג זה במסכת מועדי ישראל" [מתוך "על שמחת החג"/ר' משה אישון]. גם קובעי ומתקני תפילות העם היהודי היו "רגישים" לחזרה משולשת זו בתורה והם "הצמידו" רק לחג סוכות את הביטוי: "זמן שמחתנו". וזאת, גם אם ההלכה שנפסקה בנוגע למהות השמחה מתייחסת לכל שלושת הרגלים כפי שקבע "הנשר הגדול", הלא הוא הרמב"ם [הלכות יו"ט פ"ו, הי"ז]: "מצוות עשה הוא לשמוח בכל הרגלים".

ונשאלת השאלה: מדוע רק חג סוכות זכה לציווי של "הוויה שמחתית יתרה" בשונה משאר מועדי ישראל ובעיקר יותר מחג הפסח ["זמן חירותנו"] ומחג השבועות ["יום מתן תורתנו"]?! פרשני והוגי התורה לדורותיהם התמודדו עם שאלה חשובה זו ואף הציעו מספר פתרונות. חלקם טכניים גרידא וחלקם מופשטים יותר, למשל: השמחה היתרה הנדרשת מן האדם בחג הסוכות, היא קודם כל מעצם הציווי התורני של "ושמחתם לפני ה'", ורק לאחר מכן "יורדת" היא ושוכנת בהווייתו של היהודי, בסוכתו ועוד, קרי: בחגו ויפה תירגם אונקלוס על אתר: "חגא קדם ה'". או למשל, תירוצם של "דעת זקנים מבעלי התוספות" [בהתבסס על ילקוט שמעוני]: "שבחג הפסח עדיין לא נלקטו התבואות ופירות האילן. ובחג השבועות כבר נלקטו התבואות ואיכא חדא שמחה ולא יותר, כי עדיין לא נלקטו פירות האילן... אבל, בחג הסוכות, שכבר נלקטו התבואות ופירות האילן וגם הכל נאסף לתוך הבית, אזי השמחה היא שלמה. לכך כתיב ביה שלוש שמחות".

ונראה לנו להציע תירוץ נוסף המתבסס על תשובתו של הארי ז"ל הקדוש כשהוא מסביר את הסיבה למימרת התלמוד "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כדלקמן: חג סוכות הוא החג האחרון והמסיים את חגי תשרי, קרי: חגי "הימים הנוראים". בתקופה זו האדם היהודי מגיע למדרגות רוחניות גבוהות ביותר, "מדרגות מלאכיות" והשיא הוא ביום הכיפורים הקדוש שבו היהודי נדמה למלאך ה', צח, טהור ונקי. ואם שב הוא בתשובה שלמה, הרי תשובתו "מגעת אפילו עד כיסא הכבוד". ודו"ק. לקראת חג הסוכות ובמהלך שבעת ימי החג ישנה, מדרך הטבע, ירידת מתח, מעין מפל מתח ומעין "אווירת סיום קורס" [=אס"ק או אוסוק"ו, בעגה הצבאית]. ועל כן, באה תורתנו הקדושה וציוותה על דרך נכוחה ונכונה, שהיא "דרך השמחה המופלגת והיתרה" כדי שהאדם יגבר חילים וימשיך להתעלות ולעלות ב"דרך העולה בית אל". ראשית, בריבוי השמחה לפני ה' כנ"ל ומשם ימשך עליו "חוט חן שמיימי" והשמחה תתפשט ותתרחב בכל הווייתו.

מעגל נפלא זה של "השמחה היתרה" יתחיל ביומו הראשון של חג סוכות ויימשך ו"יסגור מעגל" באותה שמחה אדירה שפורצת במעגלי הגיל, הרון והריקודים ב"גמרא של תורה", קרי: בחג שמחת התורה. אולם, על האדם הנבון לדעת, שעדיין מרחפת באוויר "רוח של משפט ודין" שהרי "הפתקה" לא נחתמת סופית, אלא רק, בליל "הושענא רבה", הלילה שלפני חג שמיני עצרת, שהוא יומו השמיני של חג הסוכות [בארץ ישראל שזור יום זה יחד עם "שמחת תורה" ואילו בחו"ל עומד הוא בפני עצמו ו"שמחת תורה" נחגגת ביום שלאחרי].

השמחה היתרה שאנו מצווים עליה בימי חג הסוכות מוציאה את האדם היהודי מ"אווירת סוף העונה" השוררת, באופן טבעי, בכל דבר שמרגישים בו "את הסוף". הציווי של להרבות בשמחה בימים אלו כאילו אומר לאדם היהודי: יהודי! אל תעשה לעצמך שום הנחות. אדרבה! עלה והתעלה הן בעבודתך הפנימית והן בעבודתך החיצונית. היה נאמן לצו הריבון ולצו מצפונך שהוא מצפנך האמיתי, בבחינת: "כי יצפנני בסוכו", במשמעות של מצפון ומצפן יהודי. אל תעש זאת בדאגה, בפחד וביראה, אלא ההפך. עשה זאת מתוך שמחה של מצווה, שמחה שנובעת ממעמקי ומקירות הלב היהודי הפועם בקרבך.

ו"בשולי האדרת" הרשוני לצטט מדברי קודשו של האדמו"ר השביעי והאחרון לחסידות חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון זצוק"ל שהיה נוהג לומר על שמחת ימי חודש אדר: "כל יהודי חייב להרבות בשמחה בכל יום בחודש אדר אף יותר מן היום הקודם, שהרי חז"ל קבעו במאמרם את מילת "מרבים"! מלשון: להרבות!". ריבוי השמחה בימי חג הסוכות, כמו גם בימי חודש אדר אינו בגדר המלצה בלבד. יש בו עניין מחייב של שמחה מופלגת, שמחה שאינה יודעת גבולות אלא פורצת גבולות. ברם, חשוב להדגיש שלא תהא זו שמחת הוללות ופריצות, אלא, שמחה של מצווה בלבד. שמחה שמאששת ומקיימת "הלכה למעשה" את הציווי האלוהי המשולש: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם!", "ושמחת בחגך!", "והיית אך שמח!".