אדמה, שלום ושקרים אחרים

בבסיס המחאה הפלשתינית והתנגדותה למדינת ישראל עומד מושג אחד שלרוב הישראלים אין מושג אמיתי לגבי קנה מידת החשיבות שלו בעיניהם והוא - 'הנכבה'. בלי להיכנס כאן לדיון אשר כבר מילא עשרות של ספרים ומאמרים האם אכן היה גירוש מכוון של אוכלוסיה זו על-ידי כוחות צה"ל ב-1948 וב-1967 אל מעבר לגבולות הקו הירוק/הסגול, או עקירה מרצון אישי/בעידוד מדינות ערב (אף שלדעתי האישית היה ככל הנראה שילוב של שניהם) - הרי שחשוב להבין כי מושג זה מהווה את המכנה הרחב והמשותף ביותר לכלל בני האומה ומאפשר להם להזדהות עימו בלי קשר למעמד (ואכן יש כאלו בקרב החברה הפלשתינית), למין, למידת הזיקה לדת וכיו"ב. עם הזמן, נגזרה ממושג זה זכות השיבה שבבסיסה עומדת הדרישה כי תינתן ליותר ממיליון פלשתינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.

יתר על כן, עם השנים הפכה 'הנכבה' בהדרגה לסמל זהות לאומי מקודש ואף למעמד של מיתוס. ככל מיתוס, גם הנכבה מושתתת על מאורע היסטורי אמיתי, אבל הגרעין העובדתי המקורי שלה זכה לעיבוד, הרחבה ופרשנות. כך לדוגמה, היציאה מפלשתין הוגדרה כהיג'רה - מונח בעל קונוטציות דתיות, המתייחס להגירתו של הנביא מוחמד ממכה למדינה ונושא בחובו הבטחה לחזרה ולכיבושים נוספים. ככל שממשיכה ההנהגה הפלשתינית לטפח בקרב נתיניה מיתוס זה, הרי שכך היא מעודדת בקרבם התקוממות נגד הסדר הקיים, בין אם על-ידי התנכרות אליו ובין אם על-ידי הסתייגות ממנו. המשך התכחשותה של ישראל - לפחות ברמת המדיניות הרשמית - למושג זה, מעורר עוד יותר את איבתם של הפלשתינים ומסייע בגיוסם הפוליטי על-ידי אותם כוחות אשר הדבר משתלם להם. הטיב לבטא זאת אבו-מאזן, שערב אירועי הנכבה הבטיח לבני עמו כי "השיבה איננה סיסמה" וכי לא יקום מנהיג פלשתיני שיוותר על זכות השיבה.

מכאן על ההנהגה הישראלית להבין כי סוד הצלחתה של ההנהגה הפלשתינית לשמור על רוח הלחימה נובע משילוב של שלושה גורמי יציבות: יציבות תודעתית, יציבות בפעולה ויציבות במטרות. ההמשכיות התפקודית והרעיונית היא זו שעוזרת בגיוס חברים חדשים למאבק והמבחינה בין תנועה שלא מצליחה להשתלט על חבריה לבין תנועה שיודעת לגייס ולייעל את תסכולם וזעמם של ההמונים לטובתה. שילובם של שלושת הגורמים האלו הוא זה שעוזר כאמור בגיבוש תחושת זהות קבוצתית משותפת אשר בלעדיה למעשה לא ניתן לגייס את ההמונים לפעילות קולקטיבית. הפלשתינים היום אפוא מאוחדים יותר מתמיד ברצון להתנער מעול שליטתה של ישראל, כשהמהפכות שעבר העולם הערבי סביבם לימדו אותם שוב את מה שידעו מזמן. ישועתם תבוא לא מאחיהם במדינות ערב אלא רק מנקיטת קו פעולה עצמאי.

בה בעת, השיח הפוליטי היום בישראל נע בין שני הקצוות של הציר. בצדו האחד, יש את הימין הקיצוני אשר חותר לכינון מדינה אחת כמולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ויש שיקראו לה מדינת אפרטהייד; ובצדו האחר נמצא השמאל הקיצוני אשר מבקש להקים מדינת כלל אזרחיה, אשר כלפיה נטען כי תהיה זו התאבדותה של המדינה ככזו ששייכת ללאום היהודי. על כן, אלו שנמצאים בטווח המתון באמצע בין שני הצדדים ומבקשים להגיע להסכם שלום אמיתי עם הפלשתינים, חייבים קודם כל לנהל משא-ומתן לא על הגבולות או השטחים, ואף לא על מעמדה של מזרח ירושלים. הדבר הראשון שיש לפתור בדרך לפיוס בין הצדדים הוא הסוגיה של השיבה. על הצדדים למצוא תשובה לשאלה איך ואיפה תמומש הזכות, האם היא תיפתר על-ידי פיצוי כספי או בשיבה פיזית, האם הפליטים יתיישבו במדינה הפלשתינית שתקום או גם בישראל, וכיו"ב.

אך בינתיים נמנעים בקרב שני הצדדים לתת תשובות מוגדרות לשאלות אלו ולהציג מדיניות אמורפית. מדיניות שאמנם נוחה מבחינה פוליטית, משום שהיא מאפשרת לכל אחד לשמוע בדברים את מה שהוא רוצה, אך למעשה אין זו אלא בועה זמנית אשר מסוכנת לא רק כי היא מוכרת אשליה לחלקים נרחבים בציבור הישראלי, אלא גם כי היא מעוררת יותר ויותר את איבתם של הפלשתינים על כל יום שעובר, שבו ממשיכים רבים מהם לחיות בתנאי עוני וצפיפות נוראיים במחנות הפליטים, או ברצועת עזה הנחשבת למקום העני ביותר במזרח התיכון והצפוף ביותר בעולם. ההיסטוריה מלמדת כי מי שרוכב על גבו של נמר סופו שייטרף על ידו. נותר רק לקוות שאלו לא יהיו אנחנו...