הסטטוס-קוו בישראל בנושאי דת מונע תחבורה ציבורית ומסחר בשבתות וחגים ברובם הגדול, מצב הפוגע באופן חמור בחירותם של תושבי ישראל. העמדה נגד סיבסוד תח"צ בשבת מכספי מיסים היא לגיטימית וסבירה; העמדה השוללת את עצם קיומה גם במקומות בהם יש כדאיות כלכלית בהפעלתה ללא סיבסוד היא כפיה דתית מקוממת. הסטטוס-קוו גם יוצר בזבוז כספי מיסים על מימון מוסדות דת (אם כי לצורך ההוגנות יש לציין שמימון מוסדות תרבות מכספי מיסים פסול באותה מידה) ואף מימון של לימודי דת לאוכלוסייה הולכת וגדלה; אוכלוסייה שחלקים גדולים ממנה מסרבים ללמוד לימודים המועילים לפרנסה בעולם המודרני ורבים מצעיריה אף מסרבים לעבוד כלל. הפטור שלהם משירות צבאי הוא עוול אזרחי כלפי שאר הציבור, אם כי לא מובן מאליו שיש תועלת מגיוסם בכפיה. ככל שאורך שירות החובה יתקצר והשכר במהלכו יעלה (האידאל הוא שירות חובה של חודשים ספורים בלבד לצרכי הכשרה בסיסית למקרה של מלחמה כוללת, כאשר הבט"ש צריך להיות בידי צבא קבע מקצועי), מידת העוול תיקטן; הטלת מס גולגולת מיוחד על הסרבנים (הן החרדים והן האחרים) כתנאי לזכות הצבעה יכולה לפתור את הבעיה לגמרי.
הקואליציה המסתמנת ככל הנראה תמנע כל שינוי לטובה בסטטוס-קוו בעניין תח"צ ומסחר, רק תעמיק את המימון לדת ואת סבסוד הילודה ללא גבול, ובטח שאין לצפות ממנה לשינויים מצמצמי אפליה בתחום השירות הצבאי. ייתכן אף שהיא תשנה את חוק השבות כך שזה ישקף את עמדת ההלכה ותו לא: עמדה שהתקבעה לפני מאות שנים רבות, כאשר תעודות לידה לא היו קיימות ולא ניתן היה אף לדמיין בדיקת אבהות; עמדה המנוגדת למציאות של נישואי תערובת כתופעה נרחבת בכל העולם; עמדה המבוססת על דת כבסיס זהותו של הלאום, בניגוד ללאומיות האתנית של העת החדשה.
מצד שני, הממשלה היחידה בשנים האחרונות שהצליחה להימנע משיתוף המפלגות החרדיות (במחיר הסתמכות על רע"ם האנטי-ציונית) לא הצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן עקב היותה מורכבת ממפלגות שאין ביכולתן להסכים ביניהן על רוב הנושאים שעל הפרק. היא גם יצרה כעס מובן עקב הטלת מיסים חדשים על הציבור, הנאנק ממילא תחת נטל מס גבוה מדיי: למרות היותם אלטרנטיבה עדיפה מבחינה כלכלית יחסית להעלאת מע"מ, מס הכנסה או מס חברות, המס על מוצרי פלסטיק חד-פעמיים והמס על משקאות ממותקים היו הקש ששבר את גב הגמל. המיסים בישראל צריכים לרדת, בטח לא לעלות! נוסיף על זה את ההחלטה לחייב אופניים עם מנוע עזר בהתקנת "לוחית רישום" ואת הקשחתן עד כדי אבסורד של המגבלות על שימוש במזומן...
ראוי לציין בהקשר זה שהממשלה שלפניה השאירה לממשלה היוצאת חור אדיר בתקציב עקב מדיניות הסגרים ההרסנית בתקופת מגיפת הקורונה, אך אפשר וצריך היה לטפל בבעיה באמצעות קיצוץ דרסטי בהוצאות מיותרות, כמו ההוצאות על דת ותרבות, ולא באמצעות העלאת נטל המס ופגיעה חמורה בזכות לפרטיות. לזכותו של שר האוצר היוצא ייאמר שהוא ניסה לאזן את המיסים החדשים עם הפחתה של מכסי ייבוא מסוימים, אך היה זה מעט מדיי ומאוחר מדיי. העודפים שהוא משאיר לממשלה הבאה בקופה הציבורית יבוזבזו על סבסודים וקיצבאות כדרישת המפלגות החרדיות.
אין דחיפות מיוחדת
בעיה נוספת שתרמה ככל הנראה לתוצאות הבחירות האחרונות היא ההתעקשות של ראש הממשלה היוצא לדבר על "מדינה פלשתינית" באו"ם כאשר מובן לכל בר-דעת שזהו רעיון מסוכן וממילא בלתי ישים, וממש לקראת הבחירות התעקשותו לחתום על הסכם גבול ימי שנוי במחלוקת מול לבנון, מבלי להעביר אותו להצבעה בכנסת כמקובל. אומנם נכון שהאופוזיציה טירפדה באופן בלתי אחראי בעליל כל הצבעה שהיה ביכולתה לטרפד (לרבות בנושא תקנות יו"ש, כזכור), כך שדיון ענייני ממילא לא יכול היה להתקיים, אך מבחינתה של ישראל לא הייתה לעניין דחיפות מיוחדת. לא היה קורה שום אסון אילו הנושא היה מחכה כמה חודשים. אם חיזבאללה היה מממש את איומיו, זו הייתה יכולה להיות הזדמנות נהדרת להשמידו כליל, לרבות באמצעים שבנסיבות בינלאומיות אחרות הממשלה הייתה חוששת להפעיל.
יש כמובן אינטרסים גאופוליטיים לאור המלחמה באוקראינה: האינטרס הישראלי הוא להחליש את רוסיה ככל הניתן עקב שיתוף הפעולה שלה עם סוריה ואירן, ואספקת גז טבעי לאירופה בהקדם כחלופה לגז הרוסי עומדת בקנה אחד עם אינטרס זה, אך בכלל לא בטוח שדחיה קלה (אם נניח שזו אכן הייתה נדרשת בנסיבות של עימות מול חיזבאללה) הייתה גורמת לנזק שאינו זניח לאינטרס המדובר. אולי עדיף היה לספק נשק לאוקראינה באופן ישיר וגלוי כאיזון לעיכוב מסוג זה, וכנקמה על השנים הרבות בהן רוסיה שמחה לספק נשק לכל אויבי ישראל ותמכה בהם בכל פורום בינלאומי. יצירת תלות אירופית בגז הישראלי ומינוף עתידי של תלות זו לטובת שינוי חיובי לישראל בעמדתן של רוב מדינות אירופה כלפי הסיכסוך הישראלי-ערבי מהווה כמובן גם כן אינטרס ישראלי מובהק. אך גם לעניין זה לא ברור מדוע דחייה קלה הייתה משנה דבר-מה משמעותי.
כל השגיאות הללו הביאו את המפלגות החרדיות חזרה לשולחן הממשלה, כאשר כוחן היחסי בקואליציה גדול מאי-פעם. מקור כוחן של המפלגות החרדיות (וחוסר היציבות של המערכת הפוליטית, אגב) הוא בשיטת הממשל בישראל, המצריכה הקמת קואליציה. הדבר ניתן לפתרון בטוח באמצעות מעבר לשיטת ממשל נשיאותית, כבקפריסין. עם זאת, בהינתן ששינוי שיטת הממשל אינו מעשי מבחינה פוליטית בטווח המיידי, יש להתמקד בשלב זה בניתוק הברית שבין מפלגת הליכוד למפלגות החרדיות. חשוב לזכור שאין שום דבר טבעי בברית הזאת. החרדים אינם ימין במובן המודרני של המילה: ראשית, הם אינם לאומיים וסירובם הגורף לשירות צבאי הוא עדות ברורה לכך; שנית, נטייתם הכלכלית היא ברוב המקרים לכיוון השמאל, הרי דרישותיהם בעת כניסה לכל קואליציה הן תמיד קודם כל העלאת סבסודים וקיצבאות! הברית בין הסוציאל-תאוקרטים האלה לבין מפלגה המתקראת "לאומית-ליברלית" היא בגדר אבסורד ובושה לזו האחרונה. ללא הברית המוזרה הזאת, ניתן היה לקיים היום בישראל קואליציה יציבה (ככל שקואליציה כלשהי יכולה להיות יציבה), חילונית ברובה הגדול, ציונית במלואה וללא ספחים סוציאליסטיים.
