אין שליח לדבר עבירה

עד כאן עסקנו רק במראה והמשמעות הגלויה של 'קללתו' של פרופ' ויס, ומשנבוא לעסוק במשמעות היותר פנימית והיותר עמוקה, נגלה כי סטירת הלחי שקיבלה האליטה במעשהו של פרופ' ויס, עוצמתית פי כמה.

כלפי מה הדברים אמורים?

אחד היסודות שנותן את הבסיס לכל הקיום ה'ישראלי', נעוץ בתודעה החילונית-מערבית, אותה תודעה שגורסת כי אין טוב ואין רע; אין צודק ואין רשע; אין זכר ואין נקבה; אין יום ואין לילה; אין חושך ואין אור – ובעצם במילה אחת: אין אלוהים. אם אין כיוון, אם אין אלוהים – אין גם אחריות; האדם אינו אחראי כלל למעשיו, הוא נתון לכל מיני כוחות שמושכים אותו פעם לכאן ופעם לכאן. מכאן הגענו לתפיסה המעוותת ששולטת היום בתודעה, התפיסה שמוחלת וסולחת לכל מעשה פשע כאשר הוא נעשה "לצורך פרנסה" (שוטרי הגירוש הם דוגמה אחת), או כמילוי צו מפקד. ברגע שבא האדם לעשות כל מעשה נבלה בשם החוק או מפני ההכרח (פרנסה או פחד מהדחה וכדומה), הוא הופך לצדיק וכל מעשיו הנתעבים אינם עומדים כלל נגדו.

תפיסה זו, אין צריך לומר כי היא נוגדת, ובעצם יסודה, את התודעה היהודית. היהדות בניגוד לתפיסה זו באה ונותנת ומטילה את כל האחריות של מעשי האדם עליו עצמו. זהו יסוד החירות והבחירה היהודית – ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים (דברים ל). האדם אחראי בצורה מלאה על כל מעשה ממעשיו. אחד היסודות הבסיסיים ביותר של היהדות הוא היסוד שלמדונו חז"ל – אין שליח לדבר עבירה . אין האדם יכול לפטור עצמו על-ידי התירוץ – "רק מלאתי פקודות". האדם העושה הוא האחראי הישיר והבלעדי לכל מעשה אשר נעשה תחת ידו.

על-רקע הסרבנות האמיצה של כמה וכמה מחיילי "דוכיפת" שסירבו לשתף פעולה עם ה"משימה" בחברון, צץ שוב ועלה לתודעה אותו עיקרון בסיסי שהיהדות מציבה – אותו עיקרון של "אין שליח לדבר עבירה". כל חייל שמסרב לתת ידו למעשי הגירוש והחורבן, מוכיח לכולם כי יש ברירה אחרת; כל חייל שמסרב, מחייב בעצם סרבנותו את כל שאר החיילים שנותנים את ידם למעשה הנתעב. החייל שמסרב לפקודה ופועל על-פי צו מצפונו האלוקי, מציב בפני כל חבריו החיילים את העיקרון הבסיסי של – אין שליח לדבר עבירה, ומתוך כך מטיל עליהם את כל האחריות למעשה הנאלח שהם מבצעים.

על-רקע אותה סרבנות, שגם היא זכתה לעלות לכותרות ולמשוך אש מכל כיוון, היה מעשהו של פרופ' ויס אך המשך ישיר וטבעי. פרופ' ויס הציב במלא העצמה ובדברים ברורים וישירים את אותו עיקרון שהחיילים הצדיקים הציבו בצורה נסתרת יותר בעצם סרבנותם. בסרבנותם של החיילים ניצבה הקרקע וניתן הרקע לדבריו של פרופ' ויס; אחרי שהיו חיילים שהראו כי אפשר גם אחרת, כי אפשר לסרב ולא לתת יד לפשע, נפלה האחריות המלאה של הפשע על ראשו של כל חייל ושוטר שנתן את ידו בצורה זו או אחרת, ודבריו של פרופ' ויס מקבלים את מלוא משמעותם.

זאת אפוא המשמעות העמוקה של המעשה של פרופ' ויס, והיא זו שהוציאה את האליטה, שמחנכת לעקרונות הפוכים לחלוטין, מכל הכלים. כי מלבד עצם המסר שהעביר פרופ' ויס בדבריו, הוא עשה זאת בצורה מדהימה ביותר: בפני הישראלים נעמד אדם מכובד, פרופסור לספרות, כיפה גדולה לראשו, ומתוך גרונו נחתכות מילים תנ"כיות בצורה פיוטית ושירית, כמו בא בשם דוד המלך בכבודו ובעצמו להטיח בפני ה'ישראלים' את האמת האמיתית כי נתרחקו כל-כך ממקור חיותם, כי מוסרים הם את כל נפשם למען חורבן עם ישראל. כאן הצליח פרופ' ויס להוציא את ה'ישראלים' מכליהם. מתוך עמדה של מנהיג, כזה שאינו זקוק כלל ללגיטימציה מן הממסד, בא ויס בשם ה', בשם היהדות, וערער את היסוד התודעתי עליו נשענת כל ה'ישראליות'; הוא זעק לעין כל – יש אלוהים, יש אחריות, יש דין, יש צדק. כפירה כזאת, בלי שום צל של נחיתות והצטדקות, בכל הקדוש והיקר לציונות ה'ישראלית' ה'נאורה', עדיין לא נשמעה מפי אף אזרח במדינה; בא הפרופסור הלל ויס ו'העיז בחוצפתו הרבה' לעשות זאת; האם איננו ראוי לתליה בכיכר העיר?

כל הכבוד לפרופסור הלל ויס! הוא השיב לכולנו את כבוד שם ה' המתחלל בכל יום.