יש לכם חובה להיות מחוקקים

איילת, אחותי אהובתי, אשת סודי – תודה שבאת, תודה שאת כאן. תודה על העובדה שלא משנה מה עברתי בחיים, טוב או רע, את אוזן קשבת, מייעצת, לא שופטת, מכילה; יואל אחי, המפקד. מנהל בית ספר, מ"פ בצנחנים, לוחם ללא פחד; ליאור אחי, גם הוא לוחם בצה"ל. כולם-כולם אנשים ערכיים וטובים, אוהבי אדם, אוהבי ארץ. מי אני הקטנה מולכם? אני אני, ואני אתם.

ילדיי המופלאים, יוצאי הדופן, מתנאל ויונתן, בני 24, תאומים, יושבים כאן באולם. שעוזרים לי ותומכים בי ומחזקים אותי. כל אחד מכם עולם אדיר שלימד אותי המון על עצמי; על להיות אימא, להיות שם עבורכם, כמו שאתם עבורי, ולקבל חזרה הכרת הטוב בלתי רגילה מכם. אתם נלחמים את המלחמות שלי, אתם כואבים את הכאב שלי, שמחים את השמחות שלי. ולצידכם אחותנו המדהימה, שלא יכולה להיות כאן, ילדה נהדרת, אוריה, אוטיסטית בתפקוד נמוך, לא מדברת ולא מתקשרת, שלימדה את כולנו ואת המשפחה שלי שאין לנו זכות לא לדבר ואין לנו לזכות לחשוש ואין לנו זכות לפחד להעביר ביקורת. כי היא לא יכולה לדבר, והיא רוצה לדבר, אז אם אנחנו, כולנו כאן, רבותיי – המליאה קטנה, אין פה הרבה אנשים, אבל כולנו כאן מחוקקים.

אתם קולטים את התפקיד שלכם? כי יאמרו לכם כל עורכי הדין שהדבר הראשון שאתם לומדים במקצוע של עריכת דין זה על כוונת המחוקק. כוונת המחוקק. יש לכם זכות לא להתכוון? יש לכם זכות לא לחשוב? יש לכם זכות לא להתלבט? יש לכם זכות לא להעביר ביקורת, גם אם היא על האינסטנציות הבכירות ביותר? איזו זכות יש לכם?

יש לכם חובה להיות מחוקקים. זה מה שאנחנו עושים פה, ובתור שכאלה אנחנו צריכים להכיר את הכוח החשוב שיש לנו ביד. יש במדינה הזאת שלוש רשויות: רשות מבצעת, רשות מחוקקת ורשות שופטת. ולא, לא, לא, חברים, אין פרות קדושות, אין יותר ואין פחות; כל רשות עומדת על תילה וחשובה בה במידה, אבל היא מתכתבת האחת עם רעותה. וכמו שאני ארכין ראשי לביקורת, תרכין כל רשות את ראשה לביקורת, והיא לא תצא ותצעק ותאמר "געוואלד" כי מישהו העז לקרוא לה בשם ומישהו העז להציב לה מראה.

אני אתחיל רשות-רשות – ואני אתחיל, ברשותכם, עם הרשות השופטת. סליחה, מה, לא הבנתי, יש כאן מישהו מורם ממישהו או ממשהו? שופטים הם שליחי ציבור שנועדו להכריע בין זכויות. ואתם יודעים מה ההבדל בין שופטים אלינו, המחוקקים? אנחנו נבחרנו על-ידי העם, והם לא. והמשמעות של דמוקרטיה זה שנבחרי הציבור הם בבואה של העם ורצונותיו. אז מה לעשות, הרוב קובע. לפעמים הרוב פחות מיטיב איתי, ולפעמים הרוב הוא אני ואני, והוא מיטיב איתי וטוב לי והוא מביא לי גאווה גדולה וביטחון. זאת המשמעות של דמוקרטיה.

אז אני לא יכולה להעביר ביקורת על בית משפט? בואו אני אזכיר להם היסטוריה: אתם יודעים, היה כאן שר משפטים בשנות החמישים, דב יוסף. הוא העז לצאת נגד השופט אולשן של בית המשפט העליון ולומר שהפסיקות שלו מקוממות והעונש הוא פשוט מגוחך וחוטא לכוונת המחוקק. ואולשן נורא כעס – השופט של העליון. כעס-כעס. אבל בן-גוריון – ההיסטוריה מלמדת שהוא גיבה את דב יוסף, שר המשפטים, ועוד ההיסטוריה מלמדת ששר המשפטים עשה נכון כשהוא עמד על דוכן הכנסת בשנות החמישים ואמר שהענישה בישראל מקילה. צדק או לא צדק? צדק. אז הוא יכול היה להחריש ולהיות מלוטף ולהיות מאותרג לגמרי. אולי זו דרך – לא הדרך שלי, כי אני נושאת עיניים לדב יוסף, קטונתי כמובן. ואני גם אינני שרת משפטים. אבל אני כאן. איש-איש מאיתנו, יש לו ידענות מופלגת כזו או אחרת ויש לו היגיון כזה או אחר ויש לו ערכים כאלה ואחרים, ואין בינינו מי יותר ומי פחות. יש לנו גוש, ויש גוש כזה וגוש כזה, ואנחנו יכולים לריב – ואנחנו גם נריב, זה בסדר גמור – אבל כל אחד מאיתנו, יש לו צו מצפון, וצו המצפון הזה הוא מה שמוליך אותי לפחות, וצריך להוליך גם אתכם. אבא, אני אשתדל תמיד להיות נאמנה לערכיי ומצפוני.

אתם יודעים, לא קל להיות ההורים שלי. לא, אני לא ילדה טיפוסית. לא קל גם להיות אולי בן זוג שלי, לא קל להיות אולי הילד שלי. אני לא כמו כולם, אני אומרת דברים שנורא נורא מקוממים. אוי ואבוי, ממתי לומר על בית משפט עליון שהוא חורג מסמכות זה דבר מקומם? זה אל"ף-בי"ת. אני לא יכולה לומר "המלך עירום"? צריך להיות ילד תמים וקטן כדי לקרוא לדבר בשמו? או שאנחנו צריכים להיות בעלי היגיון שאומרים את דעתנו? ואם דעתנו לא מקובלת, אז אני אחריש אותה? לא אחריש, לא אחריש. ואם אני אצטרך להיות ילד תמים וקטן, אז אני אהיה ילד תמים וקטן כשאני אומר ואציב מראה למה שנכון בעיניי להציב מראה. הרשות המחוקקת ניצבת לצידי, והרשות המחוקקת פועלת מכוח החוקים שאנחנו מחוקקים, מכוח כוונת המחוקק שלנו – כל סטודנט למשפטים לומד את זה בשיעור ראשון. כוונת המחוקק. ואף גולם לא קם על יוצרו, לא משנה, אין חיה כזאת – לא אנחנו כמחוקקים, לא הממשלה כממשלה ולא שופטים כשופטים.

בואו אני אדגים לכם ממי אני לומדת: בואו תראו מה קורה כשהנשיא אהרן ברק – מישהו מעז לחלוק עליו. הנשיא אהרן ברק יצר לפני 20 שנה הלכה. הוא קבע בהלכה שלמרות מה שכתוב בחוזה, הוא יכול לפרש את החוזה בניגוד לכוונת הצדדים. הוא שופט והוא יכול. טוב, למדתי את זה באוניברסיטה, גם אז זה היה נראה לי משונה.

אתם יודעים מה קרה לשופט יורם דנציגר בכנס לשכת עורכי הדין כשיצא נגד פסק הדין הזה? השופט ברק – הנשיא ברק, כן? – אנחנו רוצים שהוא יהיה ממלכתי, נכון? מה הוא אומר לו וצועק לו בכנס לשכת עורכי הדין? דבריך הם דברי הבל ורעות רוח, והבל, והבל, והבל, וכל הכנס ככה הוא מדבר לדנציגר, שהוא שופט בבית משפט עליון. אז אם אני נתלית באילנות גבוהים – אם הוא מדבר ככה לקולגה שלו, אז אני לא אעביר ביקורת על בית משפט עליון?

ואתם יודעים מה קרה אחרי 20 שנה מפסק הדין הזה? פסק הדין הזה התהפך. פסק הדין הזה התהפך, אותו פסק דין שברק קורא לדנציגר "דברי הבל". ואתם יודעים משהו? זה מה שמדהים במה שאתם עושים, כי אתם מחוקקים. אתם קולטים איזו זכות אדירה יש לכם? יש לך זכות לומר מכאן את דעתכם, ולפעול שהדעה שלכם תקבל שיקוף בחוק. אז יש מצב, כשאנחנו לא רוב, שלא כל החוקים שנרצה יעברו, ויש חוקים שלא נרצה ויעברו, כי זו הדמוקרטיה, זו תפארת שלה. זו התפארת של הדבר הזה. אני יכולה לחלוק על כך, ואני יכול לחלוק על אחרת. ולא, לא, לא, אני לא אהיה כמו ארגונים רדיקליים שמסמנים עליי איקס. לא, אני לא מדברת ככה; אני – לא תשמעו מהפה שלי "אני לא מדברת איתך" ו"אני לא מדברת איתך". אני רק עם מחבלים לא מדברת, או עם מי שחותר תחת הקיום שלי כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם כאלה אלה אני לא אדבר.

ואתם יודעים עם מי עוד אתה לא צריכים לדבר? מי שמעז לפגוע בכבודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כאן במליאה. באיזו עוד מליאה בעולם זה קורה? תגידו, מה הפכנו להיות? אויבים של עצמנו? אנחנו לא אויבים של עצמנו. אנחנו נקבל איש-איש את רעהו, תהא דעתו אשר תהא, ולא יעלה על הדעת שמהרגע שאני נבחרת בפריימריז, לא פחות ולא יותר – אתם קולטים? איש לא העביר אותי ממקום למקום כמו איזו חברת כנסת שצעקה עליי [הערת המערכת: הכוונה לח"כ מיכל שיר סגמן מהמחנה הממלכתי], שעברה תוך שנתיים-שלוש מפלגות – לא, לא, לא, בוחרים בחרו בי, לא כי אני מאוד מנומסת, ולא כי אני מאוד ממלכתית או חמודה. לא. הם יודעים מה אני עושה במאבקים שלי עבור חברה מתוקנת, ראויה, עם איזון בין הרשויות. את זה הם יודעים. הם יודעים מה זה כוונת מחוקק, והם יודעים מה התפקיד שלנו כאן. ולא יכול להיות מצב שכל מה שהשמאל יעשה כשהימין עולה לשלטון זה לנגח פרסונלית חברי כנסת. באמת, זה כל כך בלתי מודרני ובלתי מתקבל על הדעת.

אז יש לי חדשות לכל חורשי רעתי. אני אתחיל בזה שאני אזכיר את דברי תהילים – אני אומרת תהילים כל יום, כמו שכל אחד יודע. אני אומרת תהילים, כמו שאבא שלי אומר, שלא יעלה לי האף, חלילה, וחס וחלילה שלא תיגע בי יהירות, ושאני אזכור כל יום את תפקידי מול הבורא, מי ריבונו של עולם ומי אני. אז קוראים תהילים, ואז אתה זוכר את עצמך מול הדבר הזה. ואז כשאני קוראת כל פעם – זה בתהילים של יום ראשון, אגב. תהילים של היום – כל אדם שיקרא תהילים ימצא את מה שמתאים לו לאותו יום. אז היום קראתי שכל חורשי רעתי וכל מוציאי דיבתי – האלוקים, יש לו את סדרי העולם שלו. אבל אני מאוד מתחברת למשפט: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", לא במובן הדתי שלו – אני רואה פה בקהל דתיים, אז סליחה על הפרשנות שאני תולשת מהמשפט הזה – המשמעות היא להיות נאמן לאלוקות הזו, לעולם הרוח שלך ולמה שנכון לומר.

אז בואו תראו, אני בנאום הפתיחה לא הולכת לחפור לכם את החזון שלי, כי החזון שלי הוא מאוד-מאוד מורכב, בראש ובראשונה, באלמנטים החשובים ביותר. כן, זאת מדינת ישראל, וזאת מדינה יהודית ודמוקרטית, ואני אשב כאן בפרלמנט וידברו פה בעברית, ומי שידבר בערבית יתרגם לי את מה שהוא אומר. אני לא אשב פה ולו דקה אחת ולא אבין מה מדברים פה. לא, לא, לא, לא, לא. ממש לא. לא יקרה. ואת זה אני דורשת ומצפה מכל יו"ר שיתמנה, שישב כאן וידע לא לחשוש.

ואתם יודעים מה עוד חרה לי, כשאנחנו אורחים לרגע? כשהיינו בהשבעה אני חשבתי שצריך לומר את כל המילים: אני, טלי גוטליב, מתחייבת למדינת ישראל וחוקיה וכו', ולא רק "מתחייבת אני". למה? כי בזווית העין שלי ראיתי חבר כנסת ממפלגה מאוד מסוימת שבקושי עמד ובקושי אמר "מתחייב אני". לא ככה מתחייבים למדינת ישראל ולתפקיד הבלתי-רגיל הזה שנקרא להיות מחוקק. לא ככה. אומרים את הדברים מילה במילה במילה, כדי שכל אחד ירעד בתחושת השליחות שיש לו. זה כל כך קריטי לי.

מעבר למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אני אומרת לכם כאן שיש לנו חובה לא לחשוש, חובה לא לחשוש להעביר ביקורת, כן. ויש לנו חובה למשול. יש לנו חובה – לקבוצה שמקימה את הממשלה והופכת לרשות המבצעת יש חובה למשול. ומשמעות המשילות היא שאנשים שעומדים לצידנו – ואני פונה פה לכל אדם שעומד להיות שר; אני לא עומדת להיות שרה, ככל הנראה, אבל אתם עומדים להיות שרים, ואתם צריכים לעבוד. וכדי לעבוד אתם לא יכולים שיהיו אנשים ששמים לכם מקלות בגלגלים, וזכותכם לבחור את המייעצים שלכם ואת היועצים שלכם, כי אלה משרות אמון. וזאת החובה שלנו, בראש ובראשונה. חד וחלק.

ואני אומרת יותר מזה: בכל ממשל בעולם, כשיש ממשלה חדשה, הפקידים – הפקידות הבכירה הולכת הביתה. נגיד שהייתי רוצה להישאר עם הפקידות הקיימת. אתם יודעים מה הפקידות הקיימת אמרה רק בשנה האחרונה? הפקידות הקיימת אמרה שיש משילות פורמלית – חבר'ה, קבלו – זה אנחנו, העם ונבחריו, ויש משילות מהותית, שזו הפקידות הבכירה, שהיא תתווה את הדרך. אמרה את זה דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש; אמרה את זה היועמ"שית מיארה. כך היא אומרת. וזה בסדר? זה נשמע למישהו בסדר אם אנחנו נבחרי העם ואנחנו רוצים למשול – אגב, עבור כלל אזרחי מדינת ישראל – בלי להתנצל ובלי להרכין ראש ובלי שום דבר? זה באשר לרשות המבצעת.

ובסוף-בסוף, כשאני מדברת על חיילי צה"ל – כי אני לא אגיד לכם את כל החזון שלי; אני בעוד שתי נקודות. הינה, אני כבר – תאותתו לי, תעשו לי מוזיקה – אני בעוד שתי נקודות שהן מאוד קריטיות לי: האחת, חיילי צה"ל. לא יקום ולא יהיה שמישהו יתריס כנגד כבודם של חיילינו, ולא נבוא איתו להעמדה לדין פלילי. חברים יקרים, מי שרק ייגע בחייל – כמו שמי שנוגע, חלילה, בחסר ישע, מוצא את עצמו עם כתב אישום ובקשה למעצר עד תום הליכים, מי שייגע בחייל בצה"ל – ואני פה מפנה גם לעופר כסיף, שלא התבלבל ושיקר ואמר ששוטר תקף אותו; מזל שהיה סרט שהדגים את זה. מישהו עשה לו משהו? אם אני אעז לפגוע בשוטר או בחייל, תסירו את החסינות שלי לאלתר. מי שייגע בחייל יקבל כתב אישום בשיפוט מהיר והעמדה לדין. רק ככה זה עובד!

ואם ישאלו אותי השואלים אם חייל צריך להגיב או לא להגיב – תגידו לי, אנחנו נבחן את זה בתנאי מעבדה? בואו נראה כל אחד מכם פה עומד בשטחים ובשכם וסופג את הגיהינום הזה ואת הסיוט הזה ממחבלים, ממחבלים, ומאזרחים שמעזים להתריס על כבודם של חיילינו, אז חייל מגיב להם? אני מבינה אותו, ואני אגבה אותו, ואני לא אבוא חשבון עם חיילי צה"ל שמשפחותיהם מפקידות את היקר להן מכל כדי שאנחנו נשב כאן, אגב, ונחוקק. זה אחד.

דבר נוסף שאני רוצה לומר לפני סיום – ארגוני הפמיניזם הרדיקלי שמו עליי מטרה. אז יש לי חדשות כאן לכולם, לרבות לחברות הכנסת: אני לא חוששת מכלום, וזה לא מעניין אותי איזו מטרה אתם מסמנים לי מעל הראש. זה נוגע לי בערך, תסלחו לי, בקצה הנעל. אפילו לא. כפליליסטית 22 שנה וכמי שיודעת על הניצול לרעה של המערכות השונות, לרבות שיטור, לרבות בית המשפט, לבוא חשבון ולקדם אינטרסים אישיים במסגרת הליכי גירושים, בין השאר, במסגרת סכסוכי עבודה – אני לא מוכנה לקבל קטלוג קטגורי והשפלת גברים קטגורית רק כי הם גברים. ממש לא. שיטת המשפט הנוהגת במקומותינו מאפשרת הרשעה על סמך מילה יחידה, בלי שום תוספת ראייתית. למה? כי השופט הוא בוחן כליות ולב. בטח. בטח ובטח.

נדמה לכם שאדם אחד יכול להכריע בין אמת לשקר על סמך מילה? איפה זה קיים? אז לא ביקשתי על-פי הדין העברי, "על-פי שניים עדים יקום דבר", בדיני נפשות. לא. אבל צריך לבדוק את השיטה, וצריך לא לפחד לומר שמי שמחפש צדק בבית המשפט לא בהכרח ימצא אותו. לא יכול להיות מצב שאנשים מתגרשים יהיו בתוך בתי המשפט לענייני משפחה חודשים ושנים, ולא ייתכן שבבית משפט לענייני משפחה הכל יהיה בדלתיים סגורות ואנחנו לא נדע מה קורה שם, ויספרו לנו סיפורים וזוועות, ולא נוכל לנגח את זה או להתמודד עם זה.

ולכן אני אסיים ואני אומר ככה: רבותיי הנכבדים, אתם מרשים לי להיות ספונטנית ונעימה? אני שרופה על המדינה הזאת, אתם צריכים להבין. המדינה המפוארת שלנו, ב-74 שנים של קיומה – אנחנו יושבים פה בכנסת האדירה הזו, האדירה – אנחנו הקמנו כאן מדינה מפוארת, יפהפייה; יש פה אוכלוסייה מגוונת, מצוינת, חכמה, מלומדת; אנחנו פותחים את שערינו לכל מי שרוצה; אנחנו אנשים שעושים מעשי חסד לקבוצות חלשות בחברה; אנחנו מפארים את מי שצריך לפאר; אנחנו מחזקים את מי שצריך לחזק. ואתם יודעים מה? הכל בסדר. מושלם זה לא, אבל לא יקרה לנו כלום אם נזכור לעצמנו את עצמנו, אם נזכיר לעצמנו את כוחנו, את כבודנו, את כבודנו כאן במדינת ישראל, לתפארת ההיסטוריה של עם ישראל, לתפארת היסטוריית המשפחה שלי ושלכם ולתפארת עתיד ילדינו במדינה המצוינת הזו. אנחנו צריכים לזכור אל מול המצוינות הזו שלא קיבלנו ולו זכות אחת לוותר על החובה של כל אחד כאן, וזה לא משנה מאיזה צד הוא, של כל אחד כאן, לעשות את המקסימום שהוא יכול כדי להיטיב עם כלל אזרחי מדינת ישראל. תודה רבה לכם, חברים. תודה, מיקי. תודה רבה לך, אדוני היו"ר.